היום יוצאים ממצרים

יציאת מצרים היתה לפני אלפי שנים, אבל היא מתרחשת מחדש בכל דור ודור, בכל יום ויום, ואצל כל אחד ואחד. הכיצד?

שחרור מפחד הרדיפה

ראשית, זכרון יציאת מצרים מלוה את כל חיינו כיהודים, ככתוב “לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ” – ומכאן נקבע בהלכה שמצוה להזכיר יציאת מצרים פעמיים בכל יום, בבקר ובערב. ההלכה אף מדגישה שאין להסתפק באזכור כללי, אלא יש להזכיר באופן מיוחד את קריעת ים-סוף, אודותיה מסופר בפרשתנו, פרשת בשלח.

מה מוסיפה קריעת ים סוף? עד אז, אנו יצאנו מהגלות אבל הגלות עדיין לא יצאה מאיתנו. בני ישראל יוצאים “ביד רמה”, אבל עדיין הם מפחדים מהמצרים הרודפים אחריהם, “וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הוי'”.

בפנימיות, כל עוד אנו מסתכלים לאחור עוד לא השתחררנו לגמרי מהטומאה שדבקה בנו במצרים. רק כאשר נקרע הים, אנו עברנו והמצרים טבעו – רק אז השתחררנו סופית מהפרנויה (‘הפרעת הרדיפה’) שדבקה בנו, ורק אז ניתן לראות את ה’ ולפתוח בשירה, “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ”.

מקריאת שמע לתפילת עמידה

יציאת מצרים אינה רק במישור הלאומי-הכללי, אלא יציאה טוטאלית המתבטאת בנפש של כל אחד ואחת מאיתנו. במישור הזה, אנו עוברים את המסלול של יציאת מצרים בכל יום ממש.

נתחיל בקריאת שמע, אותה אומרים בכל יום בתפילת שחרית ובתפילת ערבית. אדמו”ר הזקן מסביר (בספר התניא) שבאמירת קריאת-שמע אנו חווים מחדש את יציאת מצרים – בהצהרה “שמע ישראל… הוי’ אחד” אנו יוצאים מ”מאסר הגוף” המסתיר ומתאחדים עם ה’.

לאחר שפתחנו את סידור התפילה, נוכל להמשיך ולזהות את המקום המקביל לקריעת ים סוף. אם קריאת-שמע היא בבחינת יציאת מצרים, הרי תפילת עמידה הבאה אחריה (תפילת ‘שמונה-עשרה’) היא בבחינת קריעת ים-סוף.

בקריאת-שמע אנו צועקים ומכריזים בקול גדול “ה’ אחד”, אבל העולם סביבנו עדיין מלא במפריעים, בטומאת היצר-הרע הרודף אחרינו וממנו אנו מפחדים (ומוזהרים “ולא תתורו”, אל תביטו לאחור, כפי שאומרים בפרשה השלישית של קריאת שמע). לכן בקריאת-שמע עדיין איננו מדברים אל ה’, אלא מדברים על ה’ (בגוף שלישי).

אבל כשאנו מסיימים את קריאת-שמע וברכותיה, ואומרים “א-דני שְׂפָתַי תִּפְתָּח” בפתיחת תפילת-עמידה – ברגע זה ים-סוף נקרע לפנינו וכל האויבים טובעים במצולות. התפילה עצמה היא השירה שנאמרה מיד לאחר קריעת ים-סוף, תוך-כדי גילוי שכינה מופלא, כמו שרומזת הגימטריא שירה = תפלה. בתפילה אנו ממש מדברים אל ה’, “ברוך אתה ה’ [פניה לנוכח]”, ככתוב בהלכה “בתפילה צריך לראות את עצמו כעומד לפני המלך ומדבר עמו”.

עיקר המאמץ בתפילה הוא להפטר מ”מחשבות זרות”, אותן אפשר לדמות למצרים הרודפים אחרינו. אם אנו עומדים כראוי בתפילה, המחשבות הזרות אכן “טבעו בים סוף” ואפשר לשכוח מהן לגמרי. בקריאת-שמע עוצמים את העינים – שמראה העולם-הזה לא יבלבל אותנו. אבל בתפילת שמונה-עשרה נעלמו כל המִצְרים-מֵצַרים ואפשר לפתוח את העינים ולראות אלוקות, כמו בקריעת ים-סוף, “וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה”.

בלשון הקבלה, בקריאת-שמע אנו בעולם הבריאה, שבו יש התחלה למציאות של הרע, אבל בתפילה אנו עולים לעולם האצילות שכולו אלוקי וכולו טוב. כדי לעלות לעולם האצילות, צריך להקרע משהו בנפש, זוהי קריעת המסך המבדיל בין עולם האצילות לעולמות התחתונים (‘הפרסא’ בלשון הקבלה), והוא הוא סוד קריעת ים-סוף.

מתפילת לחש לחזרת הש”ץ

עד עתה לא הבדלנו באופן מהותי בין קריעת ים סוף לשירת הים. אך במבט שני, נראה שראוי לדייק ולהבחין בין השלבים השונים, שכל אחד קובע ברכה לעצמו: בתחילה הים נקרע, ישראל עוברים בתוכו והמצרים טובעים. רק בהמשך, לאחר שישראל ראו את המצרים מתים על שפת הים, אז פתחו ואמרו שירה – שכן עד אז לא האמינו לגמרי שאכן ניצלו מהמצרים. רק כעת השתחררו סופית מכל רושם של פחד ופרנויה.

בהתאם לכך, נחלק גם את תפילת עמידה לשניים: תחילה תפילת לחש ואחר-כך חזרת הש”ץ בקול רם. האר”י הקדוש מסביר שבתפילת לחש עדיין אנו נזהרים מן ‘החיצונים’ ולכן אסור להשמיע קול (בדומה לקריאת שמע שבה צריך לעצום את העינים), אבל בחזרת הש”ץ אין עוד פחד מהחיצונים כלל וכלל, ולכן מתפללים בקול רם.

תפילת לחש מקבילה לחוויה של קריעת ים-סוף, כאשר עדיין נותר רושם כלשהו ממציאות האויב. ואילו חזרת הש”ץ היא כנגד שירת הים עצמה, לאחר השחרור הסופי. אכן, שירת הים היא דוגמה מובהקת בתורה לתפילה בציבור ובקול רם, כאשר משה רבינו משמש כשליח-ציבור וכל ישראל עונים אחריו, “אז ישיר משה ובני ישראל” – “שהיו ישראל עונין שירה אחריו של משה על כל דבר ודבר”.

והבדל נוסף: כשישראל עברו בתוך הים, עדיין לא היה ניכר שכולם ציבור אחד ממש. חוויית הנס היתה יותר אישית – כמו בתפילת לחש, שגם כאשר מתפללים בציבור הרי כל אחד עומד בתפילה באופן אישי לגמרי. חז”ל אף אומרים שים-סוף נקרע לשנים-עשר גזרים, לכל שבט השביל שלו, כמו נוסחי התפילה השונים המכוונים כנגד ה’שער’ המיוחד לכל שבט (כפי שמסביר האר”י). אולם בשירת הים שרו כולם יחד, ציבור גדול של ששים ריבוא, “כולנו כאחד” ממש.

ומהי ההקבלה למתן תורה ולכניסה לארץ? 
על כך בהמשך המאמר בספר הממד הפנימי