היחס למדע בתניא (א’)

לכבוד י”ט כסלו נתחיל לעיין בפרק ח בתניא, שם מתייחס אדמו”ר הזקן לנושא של לימוד חכמה תתאה, החכמה של אומות העולם (לעומת חכמה עילאה – חכמת התורה, החכמה המיוחדת לעם ישראל). והוא כותב:

וכן העוסק בחכמות אומות עובדי גלולים בכלל דברים בטלים יחשב לענין עון ביטול תורה כמו שכתוב בהלכות תלמוד תורה. ועוד זאת, יתרה טומאתה… [שכאשר אדם לומד בה] הוא מלביש ומטמא בחינת חב”ד שבנפשו האלהית בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו שנפלו שמה בשבירת הכלים מבחינת אחוריים של חכמה דקדושה, כידוע ליודעי חן.

ראשית צריך להבהיר שבמלים “חכמות אומות עובדי גלולים” כוונתו אכן למדע, ובכלל זה המדע המודרני. כמו כן חשוב לציין שאין הוא דוחה את המדע בטענה שאין הוא נכון ואמיתי, אלא משני טעמים, הראשון קשור עם ביטול תורה (ולא נרחיב אודותיו פה) והשני קשור עם שבירת הכלים, נושא שעיקרו נלמד בקבלה ממיתת מלכי אדום עליהם קוראים בפרשתנו בפרשת וישלח.

בטבע התהו קודם לתקון

מלכי אדום, שמלכו לפני מלוך מלך בישראל, מייצגים שלב רוחני הנקרא תהו הקודם למצב התקון, אותו מייצגים מלכי ישראל. כפי שבבריאת העולם, החשך קודם לאור (ויהי ערב ויהי בקר) כך בכל הקשור לטבע, מצב התהו קודם לתקון.

מלכי אדום – כוחות התהו שהיו שמונה במספר כולם מתו מלבד האחרון, הדר. על כן 7 המלכים מקבילים לכוחות הלב, המדות. אולם, בעולם-מצב התהו היו גם כתר ומוחין – חכמה ובינה – ואם כי שאלה לא נפלו בגלל שנשברו הם חוו נפילה בכל זאת: הכתר (אחורי הנה”י שלו, כלשון האריז”ל) נפגם, ואילו (האחוריים של) החכמה והבינה התבטלו ובכך גם הם הגיעו לקליפת נגה. הבטול שפגע בשכל של עולם התהו מייצג בטול הפוגע ביכולת השכלית של כל העושה שימוש בחכמות אומות העולם, או כפי שאמרנו, בכל שיטה מדעית (אפילו, במי שמוציא גירסה “מדעית” של ספר קודש).

בטול חיובי בתורה ובטול שלילי במדע

והרי זה פלא,שכן בחסידות אין חיובי כמו הבטול. מדוע אם כן נחשב הבטול בשכל של עולם התהו כל כך שלילי? אלא, שהבטול המתוקן, בו עוסקת החסידות, באה לשלול את ישותו או הרגשת ישותו של האדם. כל חוליי הנפש מאז ומעולם מתחילים מכך שהאדם מחזיק מישותו, מחזיק מהיותו נפרד ואוטונומי עד כדי שלילת השגחתו או אפילו קיומו של ה’. כך, מי שבא לעסוק בחכמת הגוים, ובמיוחד במדע המודרני, צריך קודם כל לבטל לא את קיומו שלו ואת קיום העולם הפיזי, אלא לבטל את קיומו של הבורא, ולו לפחות באופן זמני כדי שיוכל להתייחס למושא המחקר כדבר קיים וממשי. המדע מקבע את הישות של המציאות, בעוד התורה והבטול החיובי באים לשלול אותה ולאפשר לאדם להבין ש”ה’ הוא הכל והכל הוא ה'”.

מדע יהודי

מטרת המדעים לחקור את המציאות ומחקר כזה מבוסס על הנחת היסוד שהמציאות הנה אוטונומית וקיימת בזכות עצמה. לעומת זאת, יסוד האמונה היהודית הוא שאין לשום דבר קיום מבלי רצון ה’ המוציא אותו מן האין אל היש בכל רגע מחדש. החכמה תתאה התורנית, המדע בגירסה היהודית, מתחיל מההנחה שהקב”ה אמנם ברא חוקי טבע קבועים – עליהם אומר דוד המלך ע”ה “ברוך אתה ה’ למדני חקיך” (תהלים קיט, יב) – ואת החוקים האלה אפשר אמנם לחשוף בצורה מדויקת רק מתוך חקירת המציאות. אבל, וזה אבל גדול מאד, חק או ידיעה על הטבע שאינם מגלים אלא מסתירים את הקב”ה, מטמאים את השכל. האנטידוט היחיד לבטול השלילי של חכמת הטבע הוא הבטול החיבוי והאמיתי בנפש, יסוד התניא ותורת החסידות אליהם הקדיש אדמו”ר הזקן, בעל הגאולה של י”ט כסלו את חייו.

לפרק הבא >>