היחס למחאה

בימים אלה, סביב המחאות והדיונים על הרפורמה המשפטית, מתחולל בישראל מאבק תרבות בין שתי גישות – בין נציגי ‘ממלכת ישראל’ החילונית, ממלכת הצפון-השמאל (הנקראת גם ‘ממלכת אפרים’), ו’ממלכת יהודה’ הדתית, ממלכת הדרום-הימין[א]. יש מי שמרגיש כאן פיצול חמור המאיים על קיומנו ומזמין עלינו ‘דינים’, חלילה.

לכאורה, כך אכן מפורש במדרש[ב]:

רבי אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהן כיון ששלום ביניהם, שנאמר “חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ”[ג], אבל משנחלקו מה הוא אומר “חלק לבם עתה יאשמו”[ד]. הא למדת גדול השלום ושנואה המחלוקת.

האם המשמעות היא שגם כאשר יש תיקון נדרש, שינוי-ראש הכרחי מתפיסות עולם משובשות ש’התנחלו’ בעם ישראל, עדיף לוותר כדי למנוע מחלוקת? יצוין שהרבי מליובאוויטש, אוהב ישראל הגדול, הורה בכגון דא שעדיפה ממשלה צרה, המכוונת לפעילות נכונה, מאשר ממשלה בקונצנזוס רחב, שבסופו של דבר משותקת, נמנעת מפעילות נכונה או פועלת בכיוונים שגויים. הוא גם הדריך שכאשר יש לעשות משהו נכון – צריך לעשותו בתוקף ובזריזות, בלי לדבר עליו יותר מדי, ואילו אריכות הדיונים תוך ציפיה להסכמות רק מגבירה את הנזק ולעתים גם מונעת את התיקון הראוי.

אבל בממד העמוק יותר, בלי לדבר על הרפורמה עצמה, כיצד נכון להתייחס למאבק ולפיצול?

תיקון בהכנעה-הבדלה-המתקה

פשט הפסוק[ה] “חבור עצבים אפרים הנח לו” הוא שאפרים מכור ל”עצבים”, לעבודה זרה, ודברי התוכחה לא יועילו ולכן פשוט “הנח לו” – כשדבריך אינם מועילים עדיף לשתוק. כשמדובר במאבק בין השקפות עולם, ולא בדיון על בסיס השקפתי משותף, הנסיון להטיף ולשכנע, להתווכח ולדון מיותר. זהו הזמן ל”אמור מעט ועשה הרבה”[ו]. יש להכיר בהכנעה את מגבלות המציאות ולנתב את כל הרצון הטוב להשפיע על הזולת לתפלה מעומקא דלבא על חזרה בתשובה של כולם. יש לרחם על עם ישראל בכלל ועל המתנגדים והנאבקים בפרט, ובמקום להגרר לשנאה או נצחנות להוסיף אהבת ישראל ותפלות על הכלל.

אכן, מי שמתפלל מעומקא דלבא – אינו מסתפק בתפלה אלא מנסה לפעול ולהוביל שינוי (שאם לא כן, מתברר למפרע שתפלתו לא היתה אמתית). השינוי הנדרש הוא “חבור” חדש – החלפת ה”חבור עצבים” בחיבור דקדושה, המבוסס על שאיפה למשיח. לא די ברפורמה קוסמטית, שתתקן עיוותים מסוימים וסביר שתוליד אחרים – עלינו להגיע למכנה משותף חדש וגבוה לקיום שלנו בארץ. כדי לדבר על שינוי אמיתי צריך ‘עזות דקדושה’, אמונה שבפנימיות הלב כל יהודי רוצה טוב שלם ומוחלט, והכרה שאי-הנחת מהמצב הקיים משקף נכונות ורצון, מודעים או בלתי-מודעים, להתקדם שלב בחיים הציבוריים שלנו. כאן נדרשת הבדלה – העתקות מהמאבקים בזירה הנוכחית, המלאה בשיקולים קטנוניים ותלויי-פוזיציה, ועיסוק בחזון שלם ואחר, היכול להצית את הלבבות ולאחד אותנו בע”ה.

כאשר פועלים באופן הזה, מתוך עזות דקדושה ומתוך אהבת ישראל צרופה לכל חלקי הציבור, נציגי ‘יהודה’ ונציגי ‘אפרים’, ומתוך אמונה שלמה שיש שרש אמונה שמחבר יחד את הדתי עם החילוני – זוכים להגיע לחיבור חדש ושלם של עם ישראל, המתקה. מעבר לכך שעלינו להגיע ל”עת דודים” עם הקב”ה, הדוד העליון, גם בתוך עם ישראל שתי הממלכות הן בגדר חתן וכלה. גם אם כרגע ישנה עוינות מסוימת, קנאה וצרות עין, הכל יכול להתהפך לגמרי – צריך שהציבורים יתאהבו זה בזה ויבינו שהאחד משלים את השני. זהו התיקון של התשובה (תשובה המביאה גאולה), לא רק התשובה שהדתי מטיף לחילוני – אלא רמה אחרת לגמרי של תשובה, כזו החושפת את השרש המשותף. על השלב הזה נאמר “וסרה קנאת אפרים וצֹררי יהודה יכרתו, אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצֹר את אפרים”[ז]. כאשר נכיר בשאיפת-הטוב וניצוץ המשיח שיש בכל אחד מהציבורים – ניצוץ משיח בן יוסף באפרים וניצוץ משיח בן דוד ביהודה – הם יוכלו להתגלות בלי קנאה ועוינות, כשני ‘עדים’ של ה’, השותף השלישי השורה בינינו.

נערך ע”י איתיאל גלעדי, לפי רשימת הרב.

[א] וראה עוד התוועדות כ”ח שבט תשע”ד.

[ב] בראשית רבה לח, ו.

[ג] הושע ד, יז.

[ד] הושע י, ב.

[ה] רש”י שם ועוד.

[ו] אבות א, טו.

[ז] ישעיה יא, יג.