הכי נמוך שיש

בתשעה באב אנו מגיעים לנקודת השפל בלוח השנה, יושבים על הארץ וקוראים במגילת החורבן, “איכה ישבה בדד”. אבל יש גם שפלות חיובית, כמו שמלמדים חז”ל “מאד מאד הוי שפל רוח“. כנראה שעל-ידי השפלות החיובית מתקנים את השפלות השלילית, אבל מה הכוונה? בואו נלמד מעט על מדת השפלות בנפש.

במפת כוחות הנפש (לפי הקבלה והחסידות), השפלות היא התכונה הפנימית של ספירת המלכות. הנה עוד משהו לא מובן: הרי המלך מתרומם ומתנשא מעל העם, “מורם מעם”, ואף אינו יכול למחול על כבודו, ממש הפוך מתכונת השפלות!

מי אני ומה יש בי

ובכן, אנו מתמודדים עם נטיות שונות וסותרות בתוכנו פנימה, ואחת השאלות הקשות היא: מי אני ומה אני, האם באמת אני אדם טוב, טהור וקדוש, שרק לפעמים נכשל, או שמא אני אדם גס ונמוך (ואולי אפילו רע…) שלפעמים מצליח להתעלות מעל עצמו? כל תשובה לאחד הצדדים תבוא על-חשבון ההרגשה שיש משהו אמתי בצד השני, ואנו נמשיך לחיות ב’פיצול אישיות’… אז מה עושים?

התשובה העמוקה היא שאכן יש באישיות שלנו מעין פיצול. יש בנו המון אור וטוב, טהרה וקדושה, ומצד שני יש לנו זהות יסודית נמוכה וחשוכה (בלשון המקובלים: נפש אלוקית ונפש בהמית). אנחנו מתחילים דוקא במקום החשוך, זו הזהות הראשונה שלנו, וממנה אנחנו מתקדמים (כל הזמן) לעבר זהות מאירה ומרוממת.

עלינו להכיר בעובדה שאנו נמצאים ‘למטה’. זו השפלות החיובית, כשהאדם אומר לעצמו: אין בי כלום, אני רֵיק לגמרי מכל דבר טוב, ‘שקוע’ עד התחתית. אבל דוקא מפני שאני כלי ריק, אני פתוח לגמרי לקבל אל תוכי את כל השפע האין-סופי שה’ מעניק לי, נשמה אלוקית יקרה מפז שהיא חלק מה’! אני נמוך, והטוב נמצא בתוכי. זו בדיוק ההגדרה של ספירת המלכות, האחרונה-תחתונה במערכת הספירות: “אין לה מעצמה כלום” ולכן היא מקבלת ו’כונסת’ לתוכה את כל האורות שמעליה.

המלך השפל

כעת נגיע לדמות המלך. המלך שלנו, בה”א הידיעה, הוא כמובן דוד מלך ישראל, והנה הוא אומר על עצמו “וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי”, ובכך הסביר מדוע זלזל בעצמו לרקוד לפני ארון הברית. נכון שאסור למלך לזלזל בעצמו: ההנהגה החיצונית שלו היא להתנשא על העם (בריחוק מסוים, דיסנטס), אבל החוויה הפנימית שלו היא תחושת שפלות קיומית בפני ה’ (ולכן אין בושה ואין פגם בריקוד לפני הארון). היא הנותנת: כיון שבפנים הוא מלא שפלות, לכן המלכות שלו היא נקיה מכל אגואיזם ואינטרסים, ולכן הוא מוצא חן בעיני כל.

בכל אחד ואחת מאתנו יש דוד המלך, לא לחנם דוד הוא הדמות הכי אהובה בתנ”ך. זו תמונת הנפש של אישיות מתוקנת ומשוחררת מסיבוכים: אני שפל ויש בי נשמה ענקית (ולכן אני מסוגל גם למלוך-להנהיג את המעגל שאני מופקד עליו).

המלכות חוזרת

בתשעה באב נפלה מלכות ישראל, בית המקדש חרב והעם התפזר ויצא לגלות ארוכה. בית המקדש נמשל לאריה, מלך החיות, גם מלכות בית דוד נמשלה לאריה, וזהו גם המזל של חודש אב. והנה הסתלק האריה, כדברי ישעיהו הנביא “הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד… וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵל וְהָיְתָה תַאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה… וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי”.

אבל ביום זה עצמו אנו עושים את התיקון, ובנקודה הזו ממש: ההשפלה החיצונית מעוררת אותנו למדת השפלות הפנימית הקדושה. ככל שנעמיק במדת השפלות הזו, נקים מחדש את המלכות, נהיה ראויים למלוכה, ו”מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפיכה”. כך אומרים חז”ל שחורבן המקדש בחודש אב הוא “על מנתשיבוא אריה [הקב”ה] במזל אריה [חודש אב] ויבנה אריאל” – עוד השנה במהרה בימינו.