הכנות לחתונה הקדושה

היום המיוחד והעיקרי בחודש סיון הוא, כמובן, חג השבועות – “זמן מתן תורתנו”. אמנם, התורה מדגישה כי מיקומו של מתן תורה איננו אקראי, והוא שייך למהות החודש כולו. אחד הדגשים הוא מספרו של החודש (לפי מנין החודשים העבריים, המתחילים מחודש ניסן) – החודש השלישי. חשיבותו של החודש השלישי כה רבה, עד שחכמים אומרים “לעולם השלישי חביב” ואף משבחים את מתן תורה בחודש השלישי תוך ציון שלישיות רבות המופיעות בהקשר של מתן תורה. מה המשמעות של החודש השלישי בעבודת הנפש שלנו?

שלושה חדשים של הבחנה

אחד המדרשים מסביר את ההמתנה מיציאת מצרים (בחודש ניסן, החודש הראשון) עד מתן תורה (בחודש סיון, החודש השלישי) תוך דימוי מפתיע להלכה הנוגעת לנישואין:

ישנם מצבים מיוחדים בהם קובעת ההלכה כי על אשה להמתין שלושה חודשים לפני שתוכל להינשא לבחיר ליבה, כדי לדעת בוודאות שהילדים שיוולדו לה הם אכן בניו, שנולדו מתוך אהבה קדושה “כדת משה וישראל”. שלושה חודשים הם התקופה במהלכה ניתן לזהות באופן מובהק הריון, ולאחר שלושה חודשי הבחנה ניתן לדעת בוודאות כי לא היה הריון שקדם לחתונה.

מתי נדרשת התקופה של חודשי ההבחנה? גיורת – כאשר אשה התגיירה, עליה להמתין שלושה חודשים כדי לוודא שהילד שנולד אכן נהרה לאחר הגיור; שבויה – כאשר אשה הוחזקה בשבי, במצב בו היא היתה נתונה לחלוטין לחסדיהם של שוביה, יש חשש כי נאנסה ועליה להמתין שלושה חדשים מיום פדייתה מהשבי; משוחררת – כאשר אשה היתה שפחה והשתחררה עליה להמתין, משום שבתקופה זו היא היתה במעמד אישי כה נמוך עד כי סביר להניח שלא שמרה על כבודה אלא הפקירה את עצמה.

מתן תורה הוא יום של חתונה בין עם ישראל (הכלה) לקדוש ברוך הוא (החתן) – יום של כריתת ברית אהבה והחלטה על ‘חיים משותפים’ ביחד בהמשך כל ההיסטוריה. והנה, אומר המדרש, עם ישראל שיצא ממצרים כלל את כל שלושת המצבים של גיורת-שבויה-משוחררת: עם ישראל נבדל מהעמים והפך לעם היהודי בתהליך של גיור; עם ישראל יצא מהשבי במצרים, בו היה תחת שליטת אדונים זרים; עם ישראל השתחרר מבית עבדים ביציאת מצרים. לכן נדרשה הבחנה של שלושה חודשים עד לחתונה הגדולה במתן תורה.

חתונה חדשה

כמובן, הדימוי של המדרש דורש הסבר נפשי-פנימי. שהרי, מעבר לכך שמתן תורה אינו חתונה גשמית בה צריך לברר את מעמדם של הילדים, הרי בחתונה עם הבורא ש”לפניו נגלו כל תעלומות” אין שום צורך בבירור מציאותי – הוא יודע בדיוק את מצבה של הכלה! ברור איפוא שחודשי ההבחנה בעצם מתארים תהליך שינוי נפשי שעובר עלינו, הכלה, בתקופה שמאז יציאת מצרים ועד מתן תורה – תהליך שאפשר וצריך לחזור עליו באופן אישי ובאופן לאומי בכל שנה ושנה.

הדימוי של מתן תורה לחתונה כולל בחובו לא רק את ממד כריתת ברית הנאמנות בין ה’ ובינינו עם מתן תורה וההתחייבות שלנו לקיים אותו. ממד נוסף, וחשוב לא פחות, הוא שמתן תורה בעצם מפרה אותנו ומאפשר לנו ‘ללדת ילדים’ וליצור יצירות חדשות בתוך המציאות. כלומר, קבלת התורה אינה רק קבלה צייתנית של חוקים וגזרות מן השמים, אלא היא נקודת מוצא ללימוד פורה ומלא חידושים, מתוכו נגזרות פעולות ברוכות בעולם. אדם שרוצה שפירות רוחו יהיו יצירה אלוקית אמתית, הפועלת בעולם שינוי אמיתי, עליו להבחין היטב כי מקורם טהור וכי הם התחדשו מתוך נאמנות מוחלטת לתורה.

אם כן, ההכנה למתן תורה היא בעצם הוודאות של האדם כי התנקה מכל ההשפעות הזרות והשליליות להן היה חשוף קודם לכן, והתנקות זו היא בעצם התהליך המשולש של גיור-פדיון-שחרור: היציאה מהתרבות הזרה בה חי האדם עד כה מתוך רצון והשתייכות טבעית היא גיור. ההיחלצות מאותם יצרים, תאוות והתמכרויות שהאדם חש כי הוא שבוי-אנוס בידיהם היא פדיון מהשבי. הפסקת ההיגררות אחרי כל צו אופנה או רוח חולפת הוא שחרור ממנטליות עבדותית בה האדם מופקר לכל רוח בשל העדר כבוד עצמי. רק בתום שלושה חודשים מגיעים לוודאות שאכן תהליך הגיור-פדיון-שחרור הצליח וניתן להוליד פירות רוח חדשים מתוך החתונה החדשה.

על שלושה דברים העולם עומד

חכמינו אומרים כי “על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים”. כל אחד משלושת התהליכים הנפשיים שתוארו עד כה מגיע לידי מיצוי בעמוד אחר. נסביר לפי סדר שלושת הדברים במשנה – תורה, עבודה וגמילות חסדים:

קבלת התורה היא בבחינת גיור. המעבר מתרבות זרה והכניסה לעם ישראל מתבטאת לכל לראש בכניסה לעולם של תורה. יתר על כן, הקשר עם התורה הוא כה אישי, עד שהוא אסור על מי שאינו יהודי, משום שהתורה היא “מורשה קהלת יעקב” (וחז”ל דרשו כי התורה “מאורסה לקהלת יעקב” וממילא הקשר איתה אסור לזרים). לימוד התורה כקובץ חוקים מותר ואף חובה על כל נברא (שהרי גם לאינם יהודים יש הדרכות מעשיות בתורה, ועליהם  ללמוד את ההלכות השייכות אליהם), אך החויה האינטימית של לימוד “תורה לשמה”, לשם עצם הלימוד והשעשוע בדבר ה’, מותרת רק למי שבא איתה בברית.

עמוד העבודה הוא, באופן פרדוקסלי משהו, המיצוי של שחרור הנפש מהיותה שפחה. כל עוד האדם אינו מתמסר מרצונו לעבודת ה’ הוא משועבד לדברים אחרים בעולם ומופקר לכל רוח חולפת. השחרור האמתי הוא בגיבוש זהות עצמית של עבד לה’ – “כי לי בני ישראל עבדים”, “עבדי הם, ולא עבדים לעבדים”. השחרור מהבלי העולם בא לידי ביטוי במסירת וקירוב כל כחותיו וחושיו של האדם לה’, תוך השקעה ממוקדת שלהם בעבודתו.

לגמילות חסדים אדם מתמסר בעקבות הפדיון מהשבי. הצער הגדול ביותר לנשמה הוא כאשר היא רוצה לפעול ולהתבטא אך היא כבולה מלעשות זאת. לכן כל מצב בו האדם אנוס שלא למצות את הפוטנציאל הטמון בו, בגלל מניעות חיצוניות או בגלל כבלי התמכרויות או מחסומים נפשיים שהאדם מציב לעצמו, הוא בעצם סוג של מאסר. לכן גמילות החסדים הגדולה ביותר היא פדיון שבויים ממאסר (גשמי או רוחני), עד שחכמינו כינו מצוה זו בכינוי הנדיר “מצוה רבה” וגדולי החסידות מהבעל שם טוב ואילך מסרו את נפשם על קיומה. נפש שהיתה במעמד של שבויה וזכתה שה’ יפדה אותה ואף יתחתן איתה (אחרי תקופת ההבחנה וההתנקות המלאה מתלאות השבי) מכירה בחסד העצום שנעשה איתה, ומתעוררת להמשיך ולגמול את חסדיו הטובים של ה’ עם כל הבריות. בעומק, כל קיום המצוות הוא בגדר “גמילות חסדים”, משום שכל מצוה נועדה בעצם לשחרר ניצוץ שבוי ולגלות את הפוטנציאל האלוקי הטמון בחלק מסוים במציאות.