מכון גל עיני
נכתב עלידי
האם קומה זקופה היא מדה חיובית?
באחד השיאים של הברכות בפרשת כי תבוא אנו קוראים “יְקִימְךָ ה’ לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו. וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה’ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ”.
המלה “יְקִימְךָ” מזכירה את מה שנאמר בפרשת בחוקותי “וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת“, ושם פירשו חז”ל “בקומה זקופה“. לכן מסתבר שגם כאן פירוש הברכה הוא שאנו נהיה עם קדוש מתוך קומה זקופה.
לפי זה, יש קשר פשוט בין שני הפסוקים, “יְקִימְךָ ה’ לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ … וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה’ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ” – הקומה הזקופה של עם ישראל מטילה מורא על האומות, המפחדים לפגוע בנו. והנה חז”ל דרשו על פסוק זה “וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה’ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ – אלו תפילין שבראש”. התפילין בראשו של היהודי מבטאים את שם ה’ הנקרא עלינו (שהרי בתפילין כתוב שם ה’), ומיקומם בגובה הראש מבטא את הקומה הזקופה החיובית של כל יהודי, שהתגלותה מביאה לניצחון על האויבים.
נקודה זו הודגשה ע”י הרבי מליובאוויטש כשפתח ב”מבצע תפילין” – הנחת תפילין לכל יהודי ובמיוחד לחיילי ישראל הנלחמים באויב. ההכרזה על מבצע תפילין היתה בשנת תשכ”ז, בימי ההמתנה המתוחים שלפני מלחמת ששת-הימים – מלחמה שבה התקיימה במידה רבה הבטחה זו של פחד האויבים מישראל.
מלך נעלב
אך לכאורה, הקומה הזקופה סותרת את מידת הענוה – מהמידות הטובות בהן אנו מצווים ללכת, כמו שלומדים מפסוק זה עצמו “וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו” שפירושו ציווי ללכת בדרכי ה’ הטובים!
בהקשר זה נזכיר את הספר המופלא “תומר דבורה”, ספר קצר שחיבר ר’ משה קורדובירו זי”ע – הרמ”ק, גדול המקובלים לפני האר”י הקדוש. הספר פותח במשפט “האדם ראוי שיתדמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה“… ובהמשך מפרט כיצד להתדמות לה’ לפי סדר י”ג המידות העליונות (בנבואת מיכה), כאשר המידה הראשונה “מִי אֵל כָּמוֹךָ” פירושה “היות הקב”ה מלך נעלב, סובל עלבון” (ובמקום אחר מופיע גם הביטוי “מלך עלוב”) – שהרי בני-האדם משתמשים בחיוּת שה’ מעניק להם כדי להמרות את רצונו, ולמרות העלבון הגדול הזה הוא ממשיך להחיות אותם גם בזמן החטא עצמו. כך – אומר הרמ”ק – על האדם לנהוג בדרך זו ולהיות סבלן גם כלפי מי שמעליב אותו.
איך ניישב בין שני הכיוונים האלה, מצד אחד – קומה זקופה המטילה מורא ופחד על הבריות. ומצד שני – מצוה להיות עניו ושפל, סבלן וותרן, עד הקצה האחרון?
יהדות בקומה זקופה
ראשית נסביר שהקומה הזקופה אינה מבטאת גאוה אישית כלל. הברכה היא שעם ישראל ילך בקומה זקופה, יהודים ויהדות בקומה זקופה – לנהוג כיהודים ללא בושה, כמי שה’ נתן לנו את התורה, ונתן לנו את ארץ ישראל.
אך יותר בעומק, קדוש פירושו נבדל, מהות עצמית הנבדלת לגמרי מהמציאות התחתונה הפשוטה. לקדושה-נבדלוּת זו יש את תכונת “הרוממות העצמית” בלשון החסידות. בתפילה אנו מכנים את הקב”ה “המלך המרומם לבדו מאז”, וכל דבר שזוכה לתואר ‘קדוש’ – כמו “ישראל קדושים” – ממילא הוא גם מרומם. הגילוי של אותה רוממות הוא הקומה-הזקופה של ישראל, והוא הוא שם ה’ שנקרא עלינו.
דוקא מי שיש לו “רוממות עצמית” יכול להיות “מלך נעלב” בתכלית. כי הרוממות העצמית אינה תלויה כלל באישור מן החוץ. זוהי המהות של דבר ‘עצמי’ – עומד בפני עצמו, במישור האמת המוחלטת, ודי לו בזה. כך הדבר בצד המתוקן של הקדושה, בה המלכות אינה זקוקה לדרוך על אף-אחד, ולמעשה כלל אינה זקוקה לרומם את עצמה אלא היא מרוממת מאליה. כך היא.
לעומת זאת אנו מכירים היטב את אלו שמרוממים את עצמם, דואגים מאד להתרומם עוד ועוד – ולשם כך הם דורכים על אחרים. כך הדבר בצד של הקליפה, בה המלך מרומם את עצמו על חשבון השני, משפיל את השני כדי להגביה את עצמו, הרוממות שלו אינה יכולה לסבול מציאות אחרת, והוא חש שכולם עוינים אותו (כמו מלכי-התוהו, מלכי אדום, בהם נאמר “וימת… וימלוך” – כל אחד מולך דווקא על חשבון הקודם).
“כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים” – הקב”ה “מרום וקדוש” ודווקא הוא שוכן “את דכא ושפל רוח”, סובל וסבלן מאין כמוהו, “במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב”ה שם אתה מוצא ענוותנותו”. כך גם כאשר ישראל זוכים ל”כתר מלוכה”, הם דבקים במידותיו של הקב”ה, “והלכת בדרכיו”, והרוממות העצמית שלהם אינה סותרת בכהוא-זה את היותם “רחמנים ביישנים וגומלי-חסדים”, מלכים עלובים.
כעת נבין מהי תחושת היראה בפני המלך. כשאנו אומרים “המלך הקדוש” (בתפילות הימים הנוראים) אנו חשים יראה – אבל אין זו יראה בפני מי שדורס אותנו, אלא יראה של השתאות בפני גילוי הרוממות העצמית של ה’. דומה לזה היא היראה שחשים אומות-העולם בפני ישראל, “וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ” – כמובן שמי שרוצה לפגוע בנו מתיירא ומפחד לנפשו, אך בפנימיות נמצאת כאן יראה בפני הפלא-המהלך הזה ששמו ישראל, שמצד אחד הם “נעלבים ואינם עולבים” ומצד שני יש בהם מאותה רוממות עצמית של מלך-מלכי-המלכים הקדוש-ברוך-הוא.
—
מתוך הספר הממד הפנימי
