עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ, מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
(פרק ג’ משנה א)
הסתכל בשלשה דברים… דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון”. יש לאדם שלש מערכות יחסים עיקריות: א. עם הדור הקודם, העבר, “מאין באת”, ומכאן המצוה “כבד את אביך ואת אמך”. ב. עם הדור הבא, העתיד, “לאן אתה הולך”, אתה-עצמך אמנם הולך למות אך מותיר צאצאים הממשיכים אותך בעולם. ג. האדם עצמו, כאן בהווה, העומד ישירות מול ה’, “לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון [וכבר עכשיו חי בתודעה כזו]”. במצב השלם, “אתה עתיד ליתן דין וחשבון” מתייחס לאיש ואשה יחד (“והיו לבשר אחד”) הנותנים דין וחשבון לפני הקב”ה הנמצא עמהם, “איש ואשה זכו שכינה ביניהם”.
בדרך כלל, אנו חשים את שלשת המישורים במקביל, אך יש נקודות-שיא בהן האדם מתמקד רק בקשר הישיר עם ה’. כך כותב הרמב”ם על היוצאים למלחמה שעליהם לשכוח את בני ביתם (ההורים והילדים) ולהלחם במסירות נפש למען ה’ ועמו.