העיקר הכוונה

לכל המאמרים על ספירת העומר

בליל הסדר הבליחה בתודעתנו הארה גדולה של גאולה וחירות, אבל גילוי ‘חגיגי’ מלמעלה אינו מספיק בשביל להפנים את הדברים בחיי היום-יום. לכן באים בעקבותיו ימי “ספירת העומר”: ימים של עבודה מודעת המאפשרת לנו לחזור ולרכוש, בעבודה אישית מסודרת ויום-יומית, את תודעת החירות שנצנצה בחג הפסח. בחודש ניסן האירה מלמעלה הבטחה של גאולה; חודש אייר הוא הזמן לעבוד מלמטה, מתוך המציאות שלנו, על המימוש שלה.

תחשוב על מה שאמרת

על פי ספר יצירה, לכל אחד משנים עשר חודשי השנה ישנו חוש מיוחד – תכונה או כח ששייכים במיוחד לאותו החודש. החוש של חודש ניסן היה חוש הדיבור, ואילו החוש של חודש אייר הוא חוש המחשבה (“חוש העיון” או “חוש ההרהור”, בלשון ספר יצירה). לכאורה, המחשבה קודמת לדיבור – קודם צריך האדם לחשוב בינו לבין עצמו, ואחר כך לדבר על כך. העובדה שבסדר החודשים הדיבור קודם למחשבה מלמדת כי לעתים אנחנו מדברים על משהו באופן ראשוני, שטחי אפילו, ורק לאחר מכן מתחילים לחשוב עליו בצורה רצינית. וכך, בחודש ניסן דברנו על יציאה מעבדות לחירות, בקיום המצווה של “כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”, אבל רק בחודש אייר אנחנו מתחילים לחשוב ברצינות על הענין וכך להפנים אותו לתודעתנו.

במבט ראשון, אפשר להבין כי המחשבה אינה אלא הפנמה של הדיבור. אפשר אפילו לחשוב שבעוד הדיבור בא לידי ביטוי כלפי חוץ, במציאות הפיזית, הרי שבפניה למחשבה אנחנו עוברים לממד רוחני ומופנם יותר, וקצת זונחים את הדיבור והעשיה בשטח. אבל, כפי שהקדמנו, בעוד שבחודש ניסן תודעת הגאולה מאירה מלמעלה למטה, מהשמים אל הארץ, הרי שבחודש אייר העבודה שלנו היא לבנות אותה מלמטה למעלה, מהארץ אל השמים, דווקא מתוך המציאות שלנו. כיצד מתיישבת עבודת המחשבה המופנמת עם הפעולה המציאותית?

לטכס עצה ולהתכוון באמת

גדול חוזי ומבקשי הגאולה בדורנו הוא הרבי מליובאוויטש, שהגדיר את עצמו כ”משוגע על משיח”. אחת ההתבטאויות החריפות והמדרבנות ביותר של הרבי נאמרה דווקא בסיום חודש ניסן, כהכנה לעבודה המיוחדת של חודש אייר. באותה שיחה אמר הרבי כי אין להסתפק בציפיה לגאולה שתבוא מלמעלה, כפעולה של צדיק הדור, ועל כל אחד לקחת אחריות אישית על הבאת הגאולה בעצמו: “עשו כל אשר ביכולתכם להביא את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש”. הנקודה העיקרית באותה שיחה היתה כי אי אפשר להסתפק בדברים השגורים בנושא, ועל כל אחד לטכס עצה – לחשוב! – מהי הדרך הטובה ביותר למימוש של חזון הגאולה. נקודה עיקרית שניה באותה שיחה היא העובדה הכואבת שכל התפלות והזעקות לביאת המשיח נעשות רק מן השפה ולחוץ (“מפני הצווי”, משום ששומעים ממנו שצריכים לצעוק ולבקש). אם היו מתכוונים לכך באמת, אמר הרבי, היו כבר מצליחים להביא את המשיח.

שתי הנקודות הללו מתנקזות לענינו המיוחד של חוש המחשבה:

ראשית, הדיבור נעשה ברובד חיצוני יחסית, בקשרי הגומלין של האדם עם החברה, ושם הוא מדבר על מה ש’מתאים’ או ‘אופנתי’ לדבר. לעומת זאת, המחשבה היא בין האדם לעצמו, ושם הוא מתעמת עם האמת הפנימית שלו. לדבר על גאולה אפשר מן השפה ולחוץ, אבל לחשוב עליה כבר דורש מעורבות נפשית וכוונה אמתית.

שנית, כהמשך לכך, כשאדם רק ‘מדבר’ על החזון אליו הוא חותר, הוא בעצם מסתפק בתיאור חיצוני שלו. פעמים רבות הוא רק חוזר כתוכי על חזון ששמע מאחרים, ומצפה שהדברים יתחוללו מעצמם. אבל כשאדם מתחיל לחשוב לעומק על החזון, להבין את משמעותו הפנימית ולהשתוקק אליו, הוא גם נדרש לטכס עצה אמיתית כדי לקדם את הדברים. בשביל לדבר על משהו לא צריך להבין בו יותר מדי, אבל בשביל להתקדם אליו בצורה מציאותית צריך להתחיל לחשוב. בהקשר של ניסן ואייר אפשר לנסח זאת בצורה פשוטה עוד יותר: בניסן מדברים בעיקר על העבר, מספרים ביציאת מצרים, ולא זקוקים למחשבת יתר, אבל באייר חושבים על הגאולה העתידה ומתכננים את מימושה, הדבר דורש מחשבה מעמיקה.

לסיכום: המחשבה על הענין המדובר תובעת מעורבות נפשית גבוהה יותר, היא מדרבנת לפעולה ממשית להשגת היעד, וגם מעמיקה מספיק בשביל להתוות דרך לפעולה שכזו.

שלוש רמות של כוונה

לחוש המחשבה (או העיון, או ההרהור) מתאימה מילה נוספת: כוונה. ראשית, אנחנו מצפים מאדם להתכוון באמת, גם במחשבתו, למה שהוא מדבר. כהמשך לכך, המחשבה עוזרת לאדם לכוון את עצמו אל יעדו בכל פעולותיו וגם לטכס עצה על כיוונים חדשים בדרך אל היעד.

מושג הכוונה הוא יסודי מאד ביחס לקיום המצוות. מחד, כלל גדול הוא ש”המעשה הוא העיקר” בקיום המצוות בפועל. אך מאידך, “מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה”, והמחשבה-הכוונה המצורפת לכל מעשה היא משמעותית ביותר. בחודש אייר, חודש המחשבה, ראוי להקדיש תשומת לב מיוחדת לכוונה בכל מצווה שאנו עושים. מעבר לכוונה היחודית שיש בכל מצווה בפני עצמה, ניתן לדבר על שלוש רמות של כוונה שקיימות בכל המצוות:

• הכוונה הבסיסית ביותר בקיום המצווה היא קבלת עול מלכות שמים: אני מקיים את המצווה מתוך המחויבות שלי למלא את פקודותיו של בורא העולם. כמובן, ההכרה בזכות להיות עבדו של ה’ ולקבל ממנו הוראות ממלאת את האדם שמחה גדולה, אך בבסיסה עומדת הידיעה שהמצווה אינה יוזמה אישית-התנדבותית אלא מילוי הרצון האלוקי.

• מעבר לכך, יש לקיים כל מצווה “בשם כל ישראל“: האדם אינו חי לעצמו, ובכל מצווה עליו להרגיש כי הוא מייצג את העם היהודי כולו. בכל מצווה צריך להתכוון לשנות לטובה את המציאות כולה, כך שהמרוויח מקיום המצווה לא יהיה רק האדם עצמו אלא כל עם ישראל. אין זו רק כוונה מופשטת, אלא שאיפה שמעשה המצווה יחדור ללבו של כל יהודי, גם אם עדיין אינו מקיים בעצמו מצוות, ויחולל בו התעוררות ושינוי.

• מעל לכל, בהקשר של החתירה לגאולה, יש לכוון כי המצווה תהיה המעשה שיכריע את כל העולם לכף זכות ויביא את המשיח מיד (“משיח נאו!”). כלומר, בקיום המצווה בכוונה הנכונה אין להסתפק ברצון כללי להטבה ולשיפור, אלא יש לצייר כנגד העינים את חזון הגאולה השלם. הכוונה להבאת הגאולה מזהה כיצד כל מצווה היא חלק מהשראת האלוקות בעולמנו שלנו, שתתגלה בשלמות בימות המשיח, ומתכוונת לכך באופן ישיר ומידי.

שלוש הכוונות הללו ממחישות היטב כיצד הכוונה הופכת את המצווה ממעשה נקודתי לחלק מרצף בעל כיוון: המחויבות האישית הופכת את המעשה לפעולה של הגדרה עצמית – אני עבד ה’, ואני שמח בזהות הזו; מתוך נקודת ה’אני’ מתקדמת המצווה כלפי חוץ, לייצג את הכלל ולהיטיב לו, ובכך הופכת לבעלת משמעות ציבורית ולחלק מרצף-קו של התקדמות; בסופו של דבר מחוברת המצווה אל היעד השלם – תמונה שלמה, מלאה ומתוקה, של חיי חירות וגאולה.

כשחושבים בצורה הזו מצליחים לעלות על רעיונות טובים ונכונים במה להתמקד כדי להביא את הגאולה, וכל מצווה נעשית מוכוונת-מטרה ורבת משמעות ועומק. תחשבו טוב!

לכל המאמרים על ספירת העומר באתר. למאמרים נוספים על ספירת העומר, ראו בצמד הספרים וכמטמונים אחפשנה, הניתנים לרכישה בחנות האתר.