מכון גל עיני
נכתב עלידי
אחד מעיקרי האמונה של הרמב”ם קובע, “שֶׁזֹּאת הַתּוֹרָה לֹא תְהֵא מֻחְלֶפֶת וְלֹא תְהֵא תוֹרָה אַחֶרֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ”. היינו מצפים שהדבר יודגש בעיקר בהלכות תלמוד תורה, שהרי “תלמוד תורה כנגד כולם”. והנה, למרבה ההפתעה, דווקא בהלכות אלו, יותר מאשר שאר מצוות התורה, התרחשו שינויים כבירים במשך הדורות – מהפכות של ממש, שכל אחת מהן הרחיבה באופן דרמטי את יריעת לומדי התורה.
לקראת חג שבועות, “זמן מתן תורתנו”, נסקור שלוש מהפכות עיקריות כאלה שהתרחשו במהלך הדורות. מתוך כך נעלה את האפשרות שאנו עומדים בפתחה של מהפכה רביעית, אותה עלינו לחולל בעצמנו בדור שלנו.
מהפכה ראשונה: כתיבת התורה שבעל-פה
מאז מתן תורה היתה חלוקה ברורה בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. כל מה שלא כתוב בחמשה חומשי תורה (ובהמשך בכל כ”ד ספרי התנ”ך) – הלכות ופירושים, דרשות הכתובים ותקנות חכמים – היה חייב להשאר בעל פה. “דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב”, אלא כתורה חיה בבית המדרש.
כל זה השתנה כשבא רבי יהודה הנשיא (“רבינו הקדוש”), קבע את נוסח המשנה הסופי והעלה אותה על הכתב. חז”ל הסבירו שצעד זה נעשה מפני צורך השעה, “שלא תשתכח תורה מישראל” כעת כשגובר קושי השעבוד והגלות. הפסוק שעמד לנגד עיני רבי יהודה הנשיא היה, “עת לעשות לה’ הפרו תורתך” (תהלים קיט, קכו): יש להפר את איסור כתיבת התורה, מפני שזו “עת לעשות” לצורך התורה עצמה. או במלים אחרות, “פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה” (מנחות צט, ב).
אפשר לחשוב שמהפכת כתיבת התורה שבע”פ היתה בבחינת “ירידת הדורות”, מציאות של ‘בדיעבד’ במקום ה’לכתחילה’. אך במבט פנימי מתברר שזו התפתחות חיובית, המכוונת ביד ההשגחה העליונה. במשך דורות רבים, ‘התבשלה’ התורה שבע”פ בתוך בתי המדרש, ואסור היה לצמצם אותה בניסוח סופי ובמלה הכתובה; אך בדורו של רבי יהודה הנשיא היא הגיעה לבשלות, ומעתה היתה יכולה להקבע ולהכתב.
אכן, מתוך המהפכה שחולל רבי יהודה הנשיא זינק כל “ארון הספרים היהודי”, הממשיך להתרחב עד היום (עד למאגרי הספרים הממוחשבים). גם דמותו של “יודע הספר” היהודי – מי שבקיא בספרות התורנית הענפה (בפרט בתורה שבע”פ) – נולדה עם מהפכה זו.
מהפכה שניה: “תורתו אומנותו”
“רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַל תַּעֲשֵׂם [את דברי התורה]… קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם… הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם” (פרקי אבות ד, ה). איסור זה להתפרנס מלימוד התורה נפסק להלכה בידי הרמב”ם, שהקדיש לו את אחת ההלכות החריפות והמפורסמות בכל ה”משנה תורה”: “כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא” (הלכות תלמוד תורה ג, י). הרמב”ם הוסיף והוכיח שחכמי המשנה והתלמוד התפרנסו מיגיע כפיהם ולא רצו להנות מהתורה.
אך למרות דברים חריפים אלו, מרן ה”בית יוסף” רבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, פסק נגדם, וקבע שמותר בהחלט ללמוד תורה ולהתקיים מתרומות, כמו שנוהגים למשל אברכי הכוללים היום. לאחר שהאריך לדחות את כל הראיות שהביא הרמב”ם (‘כסף משנה’ שם) כתב הבית יוסף שגם אם נסכים עקרונית לדברי הרמב”ם, מכל מקום “אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות [לנהוג שלא כרמב”ם] משום ‘עת לעשות לה’ הפרו תורתך’, שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת חס ושלום”. שוב מופיע הנימוק “עת לעשות לה'”: קיום התורה דורש להפר את ההלכה המקורית האוסרת להתפרנס מלימוד התורה.
גם כאן אפשר לזהות מאחורי ההכרח החיצוני תהליך פנימי חיובי. עיקר האיסור הוא להתייחס ללימוד התורה כאמצעי לפרנסה, זהו חילול השם. אבל אם לימוד התורה, לעצמו ולאחרים, הוא התכלית, אזי מותר לקבל תמיכה ומלגה כדי לאפשר את הלימוד ולדאוג לקיום התורה בישראל. גם כאן איפשרה המהפכה לדמות חדשה להופיע בנוף החיים היהודיים: דמות הרב שזו היא משרתו המלאה הרשמית, דוגמת רב עיר, או ה’כוללניק’ הלומד על מנת לקבל סמיכה ולהיות רב. מסורת הסמיכה החלה בתקופת הראשונים והבית יוסף הביא אותה כאן למיסוד מסוים.
מהפכה שלישית: לימוד תורה לנשים
באופן פשוט, מצות לימוד תורה מיוחדת לגברים, כפי שפותח הרמב”ם את הלכות תלמוד תורה: “נשים פטורות מתלמוד תורה, שנאמר ‘ולמדתם אותם את בניכם [ולא בנותיכם]'”. נשים יכולות ללמוד תורה אם הן רוצות, ואף מקבלות על כך שכר, אך מצד שני אסור ללמד תורה לנשים (למעט ההלכות המעשיות שעליהן לדעת): “רבי אליעזר אומר, כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תפלות” (סוטה כ, א). הרמב”ם סיכם זאת כך: “אשה שלמדה תורה יש לה שכר… ואף על פי שיש לה שכר ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן” (הלכות תלמוד תורה א, יג).
במשך ההיסטוריה היו דמויות רבות של נשים חכמות, יודעות-ספר ותלמידות-חכמים מובהקות; אך הן היו יוצאות מן הכלל שלא למדו בצורה ממוסדת. תלמודי תורה, בתי ספר וישיבות היו רק לבנים, ואילו הבנות התחנכו בתוך הבית.
המהפכה התרחשה בדורות האחרונים ממש. נוכח השינויים הרבים בעולם, כולל פתיחת שערי ההשכלה הגבוהה לנשים, הגיעו גדולי ישראל רבים, דוגמת “החפץ חיים”, למסקנה שאי אפשר להסתפק בחינוך הביתי לתורה וחובה להקים מוסדות חינוך תורניים לבנות (כמו שנעשה למשל בהקמת “בית יעקב” על ידי הגברת שרה שנירר הזכורה לטוב). גם כאן השתמשו הפוסקים בקביעה “עת לעשות לה’ הפרו תורתך”: אם הנשים לא תלמדנה תורה וכל השכלתן תסתכם בלימודי חול, הן עלולות לעזוב את דרך התורה והמצוות והחברה הדתית תאבד אותן.
הרבי מליובאוויטש טען טענה עוד יותר מרחיקת לכת: דברי הרמב”ם ש”רוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד”, הוא הסביר, אינם תקפים עוד במציאות של ימינו. נשים התפתחו והתקדמו, ולא יוציאו את התורה לדברי הבאי אלא ממש להפך מכך. מעבר לקריאת המציאות שלו, הסתמך הרבי מליובאוויטש בדבריו על דברי גדול המקובלים, האר”י הקדוש, שתיאר תהליך עולמי-היסטורי של “עליית ספירת המלכות”, שעיקר התגלמותה במציאות היא בדמות האשה. גם כאן, איפוא, מה שנראה כנובע מאילוץ חיצוני היה למעשה חלק משינוי חיובי של קדמה והתפתחות.
המהפכה הרביעית: לימוד תורה לאומות העולם
עד כאן נשארנו בתוך הגבול של עם ישראל, מטעמים ברורים: התורה ניתנה רק לנו, “תורה צִוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב”. יתרה מכך, חז”ל קבעו שאסור ללמד תורה לגויים: “אין מוסרין דברי תורה לגוי, שנאמר ‘ומשפטים בל ידעום'” (חגיגה יג, א), ואפילו נפסק ש”גוי שעסק בתורה חייב מיתה [בידי שמים]” (רמב”ם הלכות מלכים י, ט).
ובכל זאת, ידוע לנו מנביאי ישראל מזה אלפי שנים, שגם כאן עתיד להתחולל שינוי מופלא. מי אינו מכיר את דברי ישעיהו הנביא “וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה’ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה [לגויים] וּדְבַר ה’ מִירוּשָׁלִָם” (ב, ג). גם ירמיהו הנביא ניבא כי “אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ” (טז, יט). והנביא צפניה בישר “כִּי אָז אֶהְפֹּךְ [לשון מהפכה] אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה’ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד” (ג, ט).
כבר עכשיו מצווה הגוי ללמוד ולקיים את שבע מצוות בני נח, עליהן נאמר בפירוש “אפילו נכרי שעוסק בתורה [בלימוד הנוגע לשבע המצוות] הרי הוא ככהן גדול” (בבא קמא לח, א). וזו המשימה שלנו להפיץ וללמד את “תורת בני נח” לכל האנושות, כפי שעולה מדברי הרמב”ם ואחרים (ראו הלכות מלכים ח, י; תוספות יום-טוב אבות ג, יד) וכמו שהדגיש ופעל הרבי מליובאוויטש.
אך אין די בכך שאומות העולם יקיימו את שבע מצוות בני נח (שלמעשה הן בעיקרן חיובי-אנוש בסיסיים). דבר זה אינו ממצה את חזון תיקון העולם מצד אחד, ומצד שני קשה לדמיין אותו מתרחש ללא משהו שיקדום לו. על מנת שבני אומות העולם יכירו באמת של התורה, בהיותה נעלית מכל הדתות האחרות ומקור כל ‘ניצוצות’ האמת שבהן (כמו בדתות הנצרות והאיסלם שהרמב”ם תיאר כמיישרות דרך לימות המשיח), הרי שעליהם ללמוד אותה ברחבות ובשופי, באופן הממחיש את עומקה ורוחבה של התורה וכן את נגיעתה בחייהם.
על מנת לקרב את הגשמתו של חזון זה, יש מקום להציע מהפכה רביעית ברצף מהפכות לימוד התורה: לימוד תורה לגוים, שאינו מצומצם ללימוד שבע מצוות בני נח, אלא פורש את כל הדברים הרבים בתורה הנוגעים לחיי כל אדם – החל בשפע התכנים הרוחניים והנפשיים שברובד הנסתר של התורה, הקבלה והחסידות, וכלה ברבים מדיני התורה שברובד הנגלה שלה (שלמעשה כלולים בשבע מצוות בני נח). לא תהיה זו הטפה לגיור, שצריך כידוע לנבוע באופן חופשי מצד הגוי, אלא פשוט שיתוף והענקה לאומות עולם מהחכמה והיופי האין-סופיים שאנו מוצאים בתורה (שלכל היותר יהוו אולי גרוי לגיור…). הדבר גם לא יפגום בתפקידו המיוחד של ישראל כעם סגולה: אדרבה, העם המחזיק בידיו את התורה הוא המחלק מטובה לכל באי העולם, והדבר אף מדגיש את מעמדו ככהן לאנושות, “ממלכת כהנים”.
המהפכה הרביעית – גם לטובת ישראל
נשאלת השאלה: שלוש המהפכות הקודמות אופיינו בכך שהן שמרו על התורה שלא תשתכח מישראל. כיצד מצויה מהפכה רביעית זו ברצף אחד עמם אם המרויחים היחידים שלה הם אומות העולם?
אלא שלימוד התורה לגוים בכוחו להציל במידה רבה גם את עולם התורה היהודי. ראשית כל, הדבר ישמש אתגר גדול לכל יהודי שיתעסק בכך, שיפרה ויצמיח אותו. המפגש עם אנשים הרחוקים לגמרי מהתורה יעניק לו שאלות ונקודות מבט חדשות, שירעננו ויפרו את הקשר שלו עם התורה (כפי שכבר קורה לבני תורה היוצאים ללמדה ליהודים הרחוקים ממנה, בבתי חב”ד ומרכזים אחרים).
אך ערכו של לימוד התורה לגוים רב הרבה יותר. סוד גלוי הוא שיהדות העת החדשה עומדת בסימן משבר עמוק, שהביא להתרחקותם של ציבורים שלמים מעולם לימוד התורה ואפילו מזהותם היהודית (ה”הפרו תורתך” הגדול ביותר בהיסטוריה). ברקע משבר זה עומדת בין השאר העובדה שהיהדות נתפסת, ומתפקדת בפועל, כדת ‘לאומית’ שאין לה לכאורה מה להציע לשאר האנושות (שהרי אותו אגף שהתרחק מזהה עצמו כנוטה ל’אוניברסליות’ במקום ל’לאומיות’).
כעת, חשבו מה יהא כאשר תורת היהדות תלך ותתבסס כמציעה חכמת חיים והשראה גם לאומות העולם? כל שכן אם וכאשר הדבר יתפשט ויהפוך ל’טרנד’ בין אומות העולם? בעזרת ה’, תוכל המהפכה הרביעית לרפא את “שבר בת עמי”, וגם בה יתקיים “עת לעשות לה’ הפרו תורתך”.
—
מתוך התוועדות כ”ד טבת תשע”ה בקבר דוד המלך
