הקהל: התשובה מתבגרת

השנה, מוצאי שנת השמיטה, מוצאי יום טוב ראשון של החג הוא זמנה של מצוה מיוחדת – מצות הקהל, המחברת את המדינה היהודית עם התורה בצורה הדוקה: מלך ישראל קורא את התורה במקדש באזני עם ישראל כולו, האנשים הנשים והטף, מגדולי החכמים ועד לפשוטי העם, במעין שחזור של מעמד הר סיני.

מצות הקהל מתייחדת גם בכוונה-מטרה פנימית המוגדרת כחלק מהמצוה: “למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה’ אלקיהם לעשות את כל דברי התורה הזאת… ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה’ אלקיכם…”. לצד לימוד התורה וקיום המצוות, הפן הרגשי של הקהל הוא יראת ה’. תמיד נדרשות אהבה ויראה כאחת (ואפילו ב”פרשת היראה” נזכרת גם מצות האהבה), ודווקא בתוך שמחת הסוכות, כשתשובת תשרי הופכת לתשובה מאהבה, מופיעה מצוה ציבורית-כללית שתכליתה יראה. מדוע? נתבונן בסוד יראת ההקהל מתוך משקפי-תשובה אקטואליות.

אורות של אהבה בכלים של יראה

דורנו הוא דור של תשובה מאהבה. רוב המתקרבים לתורה ומצוות ‘מתחברים’ ברצון ובחשק – נמשכים ליפי שביהדות, מתפעמים מהאמת והעומק שבתורה, מתמסרים בהתלהבות לעבודה רוחנית, מתחברים למשפחה היהודית או מתפעלים מהשגחה פרטית בולטת. העוצמה הרוחנית של בעלי התשובה – החיפוש, ההתלהבות, ההתמסרות הכנה, הרעננות וההתחדשות – מעוררת קנאה אצל מי שגדל על ברכי התורה והמצוות.

עם זאת, האהבה וההתלהבות הן בגדר “אורות דתהו” – כח בעל עוצמה משיחית, שזקוק ל”כלים דתיקון” כדי להתממש נכון ויציב במציאות. כדי שעבודת בעל תשובה תגיע למיצוי מלא ואמתי, כדי שלא תהפוך לחוית התלהבות חולפת, כדי שתוכל להתממש במסגרת של חיי משפחה וחינוך הדורות הבאים, הוא זקוק גם ליראה – כוח הגבלה ודין היוצק את ההתלהבות לדפוסי ההלכה, כוח משמר המחייב גם בזמנים שההתלהבות פוחתת וצצים קשיים.

אפשר לראות את מעמד הקהל, רווי היראה, ככלי ללוז האהבה, אמצעי לייצוב אורות השמיטה הגדולים, המגיעים לשיאם בחגי תשרי שבעקבותיה, ושימורם-מימושם במציאות בשש שנות עבודת הקרקע הבאות.

 התבגרות התשובה: מתשובת הפרט לתשובת הכלל

אך יש כאן ממד עמוק יותר: התשובה היום היא תשובת הפרט – עוד יהודי ועוד יהודי מתקרבים למורשת אבותיהם, מתחברים לתורה ולמצוותיה (בכלל או בפרטים מסוימים). הפרטים ‘מתחברים’ ומתלהבים באהבה. מצות הקהל, לעומת זאת, שייכת לציבור – מעמד כמעט-פוליטי בו הציבור כולו מתכנס ומתחייב לתורה כאשר המלך “שליח הוא להשמיע דברי הא-ל” ותכלית המעמד היא “לחזק דת האמת” (רמב”ם). הממד הציבורי מטבעו מסגרתי ומחייב – חוקי המדינה נעשים מחמת “מוראה של מלכות”, וגם כשהצבור מאמץ החלטה ברוב דעות יש בכך ממד של כפיה ביחס לכל פרט. יראת ההקהל היא בסיס לתשובת הציבור, המאמץ את התורה כיסוד חייו.

אין מדובר רק בכורח המעבר מיחידים רגישים לציבור ממוסד, אלא גם בהתבגרות של התשובה: מבואר בספרי הקבלה והחסידות, ביחס למצוות הקהל, כי כאשר המלכות היא בגדר ‘קטנה’ בונים אותה קודם כל על ידי חסדים ורק אחר כך נמשכות הגבורות, אך כשהיא נבנית כ’בוגרת’ ראשית בנינה מהגבורות ורק אחר כך נמשכים החסדים. וכהמחשה: בנין אישיות של ילד מתבסס על תחושת אהבה ושיכות (חסדים), ורק לאחריה על בקורת, גבולות והכוונה (גבורות). אך מתבגר זקוק קודם לגיבוש זהות עצמאית ומוגדרת, כולל מתח ואתגר והתגברות (גבורות), ומתוך כך הוא מגיע למימוש כישרונותיו, ליחסי אהבה תקינים עם זולתו ולהשפעה ברוכה על החברה (חסדים).

לעניננו, קבלת עול מלכות שמים פרטית, ‘קטנה’, מתחילה בהתלהבות של אהבה (פנימיות החסד) ורק בסוף באה מחויבות מתוך יראה (פנימיות הגבורה). אך כשהמלכות מתבגרת, כשמחפשים מלכות שמים שלמה, המתבטאת בקיום התורה בממד הממלכתי-ציבורי, התהליך מתחיל מגבורה ויראה וממשיך לחסד ואהבה. ביטוי התורה בממד הציבורי זוקק תחושת יראה ומחויבות עמוקה לתורה – הנתפסת כחוק ציבורי מחייב, ולא רק כמקור השראה אישי – וגם להרבה גבורה והתמסרות לכלל כדי לחולל שינוי ציבורי במציאות.

 שמחת היראה

ואחרי כל זה, נשוב ונזכר שמעמד הקהל מתרחש ב”זמן שמחתנו”. היום המדויק של הקהל הוא באושפיזין של יצחק אבינו, איש הגבורה והיראה – “פחד יצחק” – שענינו גם צחוק ושעשועים. יראת שמים אמתית מלאת שמחה ושעשוע. ההכרה שהתורה נכונה ‘על אמת’, מאפשרת לבנות חיי ציבור ונותנת זהות ושליחות מוגדרות לעם שלם (בקיצור: התורה מאפשרת להקים מדינה יהודית!), ממלאת את הלב שמחה ועוצמה. הטוב והחסד של התורה – לעם ישראל ולעולם כולו – מתגלים דווקא מתוך ההתמסרות המלאה לתורה, כשהתורה אינה נשארת בבית המדרש אלא מחויבת לכינון חברה ומדינה, עד שהמלך אוחז בספר התורה (“והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה’ אלקיו”) ומנחיל את המחויבות אליו לעם כולו.

הרבי מליובאוויטש קרא להפוך את השנה כולה ל”שנת הקהל”, בריבוי אירועים שמטרתם “ליראה את ה'”. נתאזר בגבורה שמחה לעסוק בתורה ותשובה גם בממד הציבורי של חיינו. חג שמח!