הרבי מליובאוויטש | כל הכבוד לאמא

רבי מנחם מענדל שניאורסון מליובאוויטש נולד בי”א בניסן תרס”ב לאביו רבי לוי יצחק שניאורסון, דור חמישי לאדמו”ר הצמח צדק, האדמו”ר השלישי מחב”ד, ואמו מרת חנה, בת הרב מאיר שלמה ינובסקי. בהיותו כבן שבע עברה המשפחה ליקטרינוסלב, שם התמנה אביו לרב. ביקטרינוסלב למד באופן פרטי אצל הרב שניאור זלמן וילנקין. לצד התמדה והעמקה בנגלה ונסתר, השתלם גם בלימודי מתמטיקה וגיאומטריה. בשנת תרפ”ג פגש לראשונה את מורו וחמיו לעתיד, הרביִ הריי”ץ, ובי”ד בכסלו תרפ”ט נשא את בתו של הרבי, הרבנית חיה מושקא. לאחר נישואיו עבר הרבי לברלין, שם למד באוניברסיטה מתמטיקה, פיזיקה ופילוסופיה וקיבל סמיכה מבעל ה”שרידי אש”. בתרצ”ג עבר לפריז ולמד הנדסת חשמל בסורבון, ובשנת תש”א נמלט מאירופה הבוערת. הרבי הצטרף לחמיו בשכונת קראון הייטס שבברוקלין, והחל לנהל את מוסדות חב”ד. בי’ שבט תש”י נסתלק חמיו הריי”צ, ובי׳ בשבט תשי”א, שנה אחרי כן, הוכתר רבי מנחם מענדל לאדמו”ר. בכ”ב שבט תשמ”ח נפטרה הרבנית חיה מושקא, והרבי התייחס לפטירתה כסיום של תקופה – והכנה לתקופה חדשה לקראת ביאת משיח. בכ”ז באדר א׳ תשנ”ב,  כשהתפלל על ציון חמיו, לקה הרבי בשבץ וחדל מלדבר. מצב זה נמשך עד למוצאי שבת, אור לג׳ תמוז תשנ”ד, היום בו ”שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון”.

לפני ארבעים שנה בערך היתה בחורה שגדלה בקליפורניה, ובגיל צעיר התעוררה פתאום לחזור בתשובה. אמנם היתה יהודיה, אבל ההורים שלה היו לגמרי רחוקים, לא שייכים ליהדות בכלל. אבא שלה כיבד את הצעד שעשתה, אבל לאמא שלה נגע העניין לעצם הנשמה (אפילו שלא ידעה מה זה נשמה…) שהבת תלך בדרך אחרת. האם התנגדה בכל תוקף ומררה לבתה את החיים, כשהיא הייתה עדיין נערה צעירה ברשות הוריה. כשהגיעה לגיל שמונה עשרה, בו נחשבה עצמאית גם על פי החוק, הייתה נחושה בדעתה לחזור בתשובה ולמצוא מסגרת לחיות בה. בסופו של דבר, קרה אירוע בו התפרצה עליה האם בצורה נוראה, ומתוך כעס פלטה הבת בתגובה: ‘את לא אמא שלי!’ ועזבה את הבית.

משם הגיעה הנערה לבורו-פארק או מקום כיוצא בזה, ומצאה לעצמה מקום במסגרת לבעלות תשובה. עברו כמה שנים, היא הגיעה לפרקה וחפשה שידוך, אבל שום הצעה לא הגיעה לידי גמר. מישהו יעץ לה שתלך לרבי מליובאוויטש, תתייעץ אתו ותבקש ממנו ברכה, והיא פנתה למזכירות הרבי בבקשה לקביעת ‘יחידות’.

קבעו לה תור למוצאי שבת בארבע לפנות בקר, וכדי שתהיה שם בזמן אמרו לה, שכדאי שתהיה שם כל השבת. היתה זו הפעם הראשונה שהנערה היתה ב770, וראתה את ההתרחשות שם ואת הכבוד והביטול של החסידים לרבי. הגיעה שעת היחידות, הנערה הגישה את הפתק והרבי קרא אותו. פתאום פנה אליה הרבי ואמר לה: ‘היית פה בשבת? ראית את כבוד המלכים שעושים לי?’. מאד מוזר שהרבי יתבטא כך. היא ענתה: ‘כן’ (כנראה שהיא מאד התפעלה, והרבי הרגיש זאת ולכן אמר לה כך). הרבי התחיל להפליג בגודל הכבוד שנותנים לו, ואחרי שהפליג בזה פנה אליה ואמר לה: תדעי לך, שהייתי מוותר על כל זה לגמרי – בשביל להיות חצי שעה עם אמא שלי (הסיפור אירע אחרי פטירת הרבנית חנה, אם הרבי).

בזאת נגמרה ה’יחידות’, והיא הבינה את המסר. מיד ביום ראשון בבקר תפסה מטוס לקליפורניה, וחזרה הביתה אחרי כמה שנים שלא היתה בו. היא בקשה סליחה, אמה בקשה סליחה ממנה, ומיד אחרי כן, בהשגחה פרטית, היא מצאה שידוך טוב מאד, התחתנה והקימה בית חסידי.

הרבי, כידוע, הקפיד מאד על כיבוד אם. כאשר הוא בא לבקר את אמו, הקפיד לצאת ממנה בהליכה אחורנית, ולא להפנות לה את הגב. הוא היה משתדל להסתיר זאת, ומוצא “תירוצים” שונים לצורת ההליכה שלו: מסדר מעט את המפה, מזיז את הכורסה, ומניח משהו על השולחן תוך כדי התקדמות לכיוון הדלת. פעם ראה זאת מישהו, וכששם לב מה עומד מאחורי ההליכה המשונה של הרבי, ציין זאת בהתפעלות באזני הרבנית. הרבנית ענתה בחיוך: מה אתה מתפעל? מיום בר המצוה שלו לא ראיתי את גבו!

הסיפור המיוחד הזה יכול לשמש לנו מורה דרך בעבודתנו שלנו, וגם להדגיש עוד יותר את המסר העולה מהסיפור המרכזי במדור. את ההתבוננות בו נפתח בשאלה פשוטה: איזו תנועת נפש מבטאת הפנית הפנים, בפרט תוך כדי התרחקות והליכה לאחור?

והנה, על השאלה הזו בדיוק עונה אדמו”ר הזקן, במאמר המתחיל בפסוק: “אתהלך לפני ה’ בארצות החיים”. בניגוד ל’הליכה’, אומר אדמו”ר הזקן, ה’התהלכות’ פירושה ‘רצוא ושוב’, התקרבות והתרחקות. לכל אדם זמנים של גדלות מוחין, בהם הוא מתקרב ומתעלה בעבודת ה’. אבל אצל כל אחד ישנם גם זמנים בהם הוא נופל, מתרחק ושרוי בקטנות מוחין.

דוד המלך אומר כי בכל מצב של “אתהלך”, בהתקרבות או בהתרחקות, הוא “לפני הוי'”. כמובן שכאשר הוא מתקרב, פניו מופנות אל ה’. אך גם כאשר הוא נופל, הוא ממשיך לחשוב ללא הרף על המקום ממנו התרחק. וביחס להורים כמו בעבודת ה’: כל אדם, אפילו המכבד והאוהב ביותר, עוזב את בית הוריו והולך לדרכו שלו. אך כמו שהעביר הרבי לבחורה שבסיפור – ההתרחקות הזו לא חייבת להיעשות בטריקת דלת… אפשר וצריך, אומר הרבי, להתרחק ולהתקרב בו זמנית, ולהשאיר את הלב והפנים קשורים כל העת למקום ממנו יצאנו.

“בעטרה שעטרה לו אמו”

מן הסתם הקפיד הרבי בכיבוד שני הוריו. אך אם, בהשגחה פרטית, הסיפור הזה מסופר דווקא על אמו, בוודאי יש לכך משמעות. מסופר, כי לפני שידוכיו עם הרבנית חיה-מושקא, רמזה הרבנית חנה כי השידוך הוא על דעת זה שהרבי יהיה ממשיכו של חותנו. לכך הגיב הריי”צ: “לחסידים יש שכל, והם ידעו לבחור במי שמתאים…”. הרבנית חנה הבינה זאת כהסכמה לבקשתה, והשידוך נסגר. אם כן, במדה רבה, הרבנית היא שדאגה להכתיר את הרבי בכתר הנשיאות (מתוך הכרה פנימית במעלתו ושייכותו לכך).

מכך ניתן ללמוד, כי דווקא אמא דואגת ל’כתר’ של בנה. היא רגישה אף יותר מאביו לפוטנציאל הגדול שלו, ודואגת לכך שהוא יוכל לממש באופן מלא את שליחותו בחיים. כך נראה גם מפסוק מפורש בשיר השירים: “בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו (כפי שאירע בחתונת הרבי)”. מאז עומדו על דעתו, הכיר לה הרבי טובה על כך, הקפיד לשמור תמיד על יחסי פנים בפנים עם אמו ולקבל ממנה השראה במילוי התפקיד-מלכות שלו. אך לאור ביאורנו זה, מתחדדת עוד יותר אמירתו שבסיפור הפותח: כל המעמד, הכתר והכבוד – אינם שווים לי דבר. הקשר העצמי עם אמי מכריע את הכל.