השראת השכינה בשלש רמות

“ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”[א] – לאחר יציאת מצרים ומתן תורה, מגיעים לתכלית של השראת השכינה בישראל, בתוך מבנה-מקום גשמי (“ועשו לי מקדש” מתממש בקביעות בבית המקדש בירושלים, אך מתחיל כבר כאן בהקמת המשכן[ב]). אכן, חז”ל אומרים “‘ושכנתי בתוכם’, ‘בתוכו’ לא נאמר אלא ‘בתוכם'”[ג] – ה’ ישכון בתוך נשמות ישראל, בתוך כל אחד ואחת מישראל, שעובדים את ה’ במקדש. נסביר את השראת השכינה במקדש וגם בלבבות שלנו.

שלשה נסים בבית המקדש

התורה פותחת בפסוק “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”. אלהים בגימטריא הטבע – ה’ ברא את הטבע עם כל החוקים שאנחנו מכירים. אבל בו זמנית, לצד הטבעי יש על-טבעי. לפעמים העל-טבעי שובר את הטבע, אבל בדרך כלל הוא מתלבש בתוך המציאות הטבעית שלנו. הופעת העל טבעי נקראת נס! מי שמאמין בה’ מאמין באפשרות של נסים, לא רק באפשרות אלא בכך שנסים תופסים מקום במציאות היום-יומית שלנו. הנס הוא הממד הפנימי של המציאות, והשראת השכינה פירושה השראת נסים.

בבית המקדש היו שלש רמות שונות של נס, נסים הממחישים את השראת השכינה במציאות ובתוכנו:

הנס הגבוה ביותר היה בקדש הקדשים, בכך ש”מקום הארון אינו מן המדה”[ד]. כלומר, לארון הברית עצמו יש מדות, ארכו שתי  אמות וחצי (ככתוב בפרשתנו), אבל כאשר מודדים את שטח קדש הקדשים מתברר שהארון לא תופס בתוכו מקום פיזי. מדות קדש הקדשים הן עשר אמות על עשר אמות מצד לצד, אך כאשר מודדים מימין לארון יש חמש אמות ומשמאל לארון יש חמש אמות. הארון נמצא כאן, אפשר לראות אותו, אבל הוא לא תופס מקום, “אינו מן המדה”. זו הרמה הגבוהה של נס לא טבעי, לא לוגי, שהיה בארון.

הרמה השניה היא נס האש על המזבח: אנו הבאנו “אש מן ההדיוט” להדליק את אש המזבח, אבל מול האש שלנו יורדת גם אש מן השמים. האש ירדה לראשונה בחנוכת המשכן (ככתוב בפרשת שמיני) והמשיכה להיות על המזבח כל הזמן (כל ימי המשכן והמקדש הראשון), וכדי להראות את חִבת ה’ האש הופיעה בצורת אריה[ה].

הרמה השלישית היא מה שנאמר בפרקי אבות[ו] “עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש” – הגשם לא כבה את אש המערכה, נחשים ועקרבים לא הזיקו בירושלים, אף אחד לא אמר שאין לי מקום ללון בירושלים ועוד.

עולמות, נשמות, אלוקות

שלש הרמות של הנסים במקדש מקבילות לשלשת הרבדים היסודיים של המציאות בלשון הבעל שם טוב: עולמות, נשמות, אלוקות[ז]:

עשרת הנסים שהיו במקדש ובירושלים שייכים לרובד העולמות. נסים אלו הם גילוי פנים שמחות ומאירות למי שבא לירושלים ולמקדש, נסים הנעשים חלק מהטבע, הטבע נעשה ידידותי לכל מי שנמצא בהקשר של המקדש;

מה שהאש שלנו עולה ומולה יורדת אש מלמעלה – זהו נס ברובד הנשמות. כך מוסבר בחסידות שהאש מן השמים הבאה לקראת האש מן ההדיוט פירושה שאנו באים אל ה’ עם העבודה שלנו והוא עונה לנו, אנו באים עם האהבה שלנו וה’ נותן לנו כח נסי לאהוב אותו;

הנס שקורה בקדש הקדשים, שמשהו הוא בתוך המקום ומחוץ למקום ביחד, הוא נס ברמה הטהורה של אלוקות.

[אכן, אחד מעשרת הנסים שהיו במקדש הוא “עומדים צפופים ומשתחוים רווחים”. לפי הפשט שזהו נס גמור, המקום נפתח ומתרחב, יש כאן השלכה מקדש הקדשים, מהאלקות לעולמות דרך נשמות ישראל בגופים העומדים צפופים ומשתחוים רווחים. “נעוץ סופן בתחלתן”, מקדש הקדשים לחוץ.]

תורה, תפלה, מצוות

כאמור, השראת השכינה, גילוי הממד הנסי, היא לא רק “בתוכו” אלא “בתוכם”, בתוך נשמות ישראל. כך שלש הרמות של הנס מופיעות בחיינו בתורה, בתפלה ובמצוות:

מי שמסור ללימוד התורה, ובפרט לסודות התורה, חי באופן שלמעלה מהזמן והמקום. אדם כזה נמצא בדרגת ארון הקדש בקדש הקדשים. בארון היו מונחים הלוחות, מקור התורה כולה, וגם ספר התורה אותו כתב משה רבינו בעצמו. זו לא מדרגה של נשמות, אלא דרגת אלקות, שכן “אורייתא וקוב”ה כולא חד”[ח];

עבודת הנשמות היא להתפלל לה’. בתפלה אנו מדליקים את האש של נשמתנו באהבה ודבקות בקב”ה, וה’ מגיב באש שמאמתת את האש שלנו;

המצוות שייכות לעולמות, דרגה שבה המציאות מסבירה לנו פנים, ידידותית כלפינו. כך נעשה בקיום תריג המצוות, עבודת ה’ בכל רגע מחיינו, כמו שמבטיחה התורה “אם בחקתי תלכו וגו’ ונתתי גשמיכם בעתם”, כל המציאות תתנהג טוב עם עובדי ה’.

אלו שלש הרמות בהן אנחנו יכולים להביא את השראת השכינה לחיינו.

שלש הרמות בחיי הנשואין

כל עבודת המשכן היא המשל של שיר השירים, יחס של דוד ורעיה (כמוסבר בשלש הרמות של “אבינו, מלכנו, דודנו”[ט]). כך שלש דרגות הנס הן שלש דרגות בנישואין (גם מלשון נס[י]):

העובדה שיש אחריות של “עזר כנגדו”, לכל אחד מבני הזוג התחייבות ואחריות כלפי השני (כמו שכתוב בכתובה) – זו דרגת המצוות בנשואין, פשוטו כמשמעו, מצוות האיש לאשה ומצוות האשה לאיש (כאשר גם הזווג הוא “מצוה רבה”). מצוות אלו מעוררות את עשרת הנסים שהיו לאבותינו במקדש – “לא הפילה אשה מריח בשר הקדש וכו'”, כל הנסים בהם הטבע משרת את הקדושה;

הנס של אש המזבח, השייך לעבודת התפלה של הנשמות – היא אש הקדש בין האיש והאשה, “איש ואשה זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתן”[יא], כאשר האש של האשה והאש של האיש הן אש מלמטה ואש מלמעלה;

הנס בקדש הקדשים, השייך לתורה, רובד האלוקות – בנישואין הוא “אהבה בתענוגים” שלמעלה מהמודע, עצם השראת השכינה בין האיש והאשה, “שכינה ביניהם”. לכאורה אפשר לחשוב שקדש הקדשים – הנקרא “חדר המטות”[יב], מקום הזיווג הכי פנימי – היינו אש התשוקה. אך כאמור, האש היא על המזבח החיצון, מחוץ לקדש הקדשים, ומה שיש בקדש הקדשים הוא החלק העליון שבשם הוי’, ה-יה, עצם השכינה המדברת בין שני הכרובים. התשוקה נמצאת במודע, אבל הזיווג והאחדות, ה”אחד” המוחלט, הוא קדש הקדשים.

אלו שלש הדרגות של עולמות-נשמות-אלקות בשלש הדרגות של הנס שהיו במקדש ובחיי הנישואין. ולסיכום:

דרגות ממוצעות

בסוגיא במסכת יומא[יג] מופיעים כל הנסים שהיו בבית המקדש, ומוזכרים עוד נסים מלבד עשרת הנסים במשנה בפרקי אבות, כמו העובדה שלחם הפנים היה נותר חם משבת לשבת ועוד. שואלים המפרשים: הרי במשנה מנויים עשרה נסים בלבד ואיך הגמרא מוסיפה עוד ועוד נסים? יש מי שאומר שבפרקי אבות מנויים רק הנסים שהם ‘טובה’ לישראל, והגמרא מונה נסים נוספים שהם עדות להשראת השכינה[יד], אך זה נראה דחוק.

ויש לומר שהעיקר הוא החלוקה לשלש הדרגות היסודיות שהוסברו, ושאר הנסים שייכים לדרגות אלו או מהווים ממוצע בין הדרגות השונות. כך למשל הנס בכרובים שעשה שלמה בקדש הקדשים ומקומם אינו מן המדה, שייך כמובן למקום ארון אינו מן המדה. ושני נסים נוספים שהיו בקודש – לחם הפנים שהיה חם משבת לשבת והנר המערבי שהיה דולק תמיד (כפי שכתוב במקום אחר[טו]) – הם מעל הזמן. בקדש הקדשים מתבטל ממד המקום, גילוי רובד האלוקות, ואילו בקודש יש ממוצע בין האלוקות לנשמות ושם ממד הזמן ‘נמתח’.