התפתחות מקטנוּת לגדלוּת

מחזורים של גדילה

ראשית חיי האדם, מתחלת ההריון ועד לבגרות המלאה, היא תהליך התפתחות מובהק – מתכלית הקטנוּת ועד לשלמות הגדלוּת. האדם נקרא "מהלך" ואסור לו להפסיק להתקדם. בכל פעם עליו לשאוף ליעד חדש, גדלוּת שביחס אליה הוא עדיין קטן.

תהליך ההתבגרות ממחיש זאת היטב: התהליך שמתחיל בראשית ההריון, ועובר דרך כל שלבי העיבור, נחתם בלידה, בה מגיח לאויר העולם יצור חי, אדם שלם ומפותח. אבל האדם הזה רק מתחיל כעת תהליך גדילה, במהלכו הוא יונק התלוי באמו, והוא יסתיים בגמילה, ההופכת אותו לעצמאי. וגם אז הוא אינו אלא תינוק קטן, שצריך לגדול בגוף ובנפש, בשכל וברגש, עד שיגיע לבגרות בגיל מצוות, בו הוא נחשב גדול ובעל אחריות על עצמו. ובכל זאת, ברור שזהו רק תחלת תהליך ההתבגרות, שיסתיים רק כשהוא יהיה בוגר ויציב דיו כדי להקים בית נאמן בישראל (בו יתחיל התהליך מחדש, בגידול ילדיו שלו).

המחזוריות הזו מלמדת שגם בהמשך החיים צריכים להמשיך להתפתח, להבשיל ולהתבגר, להציב כל פעם יעדים חדשים ולצמוח שוב ושוב מקטנוּת לגדלוּת.

מקטנות א' לגדלות ב'

את תהליך ההתפתחות המחזורי הזה מתמצתת הקבלה לארבעה שלבים יסודיים – קטנוּת א', גדלוּת א', קטנוּת ב', גדלוּת ב'. השלבים הללו מתפרטים עוד ועוד, וחוזרים בהיבטים ובמעגלים שונים, אבל ממבט-על התהליכים כולם נכללים בארבעת השלבים.

עיקר הענין הוא שגם אחרי שאדם סיים תהליך של צמיחה, מקטנוּת לגדלוּת, עליו להכיר שזהו שלב ראשון בלבד, ושוב עומד לפניו תהליך דומה. קל להבין שגם מי שהגיע לגדלוּת מסוימת לא צריך להסתפק בהישגיו, ותמיד עליו לשאוף לעוד – מגדלוּת אחת לגדלוּת שניה, "מחיל אל חיל". החידוש העיקרי הוא שבין גדלוּת אחת לשניה מופיע שוב שלב של קטנוּת, שלפעמים אפילו משתמשים לגביו בדימוי של 'עיבור שני'. אי אפשר 'לדלג' מגדלוּת אחת לגדלוּת חדשה, אחרת וגבוהה באין-ערוך, בלי לעבור שוב דרך קטנוּת. אי אפשר לעבור מפסגת הר אחד לפסגת הר שני בלי לרדת לעמק שביניהם (ובסגנון השגור בחקירה ובחסידות: בין 'יש' ל'יש' נדרש שלב של 'אין').

אמנם, הקטנוּת השניה איננה זהה לקטנוּת הראשונה, לא צריך (וכנראה גם אי אפשר) לחזור באמת אל הרחם. בקטנוּת השניה אמנם חווים ירידה ביחס לגדלוּת הראשונה, ואולי אפילו מרגישים שכל ההישגים הקודמים הלכו לאיבוד, אבל יש בקטנות השניה 'רושם' מהשלבים שקדמו לה, היא מפותחת ועמוקה יותר. אין כאן נסיגה לאחור, אלא ירידה בעברו השני של ההר, אל הדרך שמתקדמת לפסגה הבאה. כך מסביר אדמו"ר הזקן בהקדמת החלק השני של התניא את סוד "שבע יפול צדיק וקם" – כדי להגיע למדרגה חדשה צריך הצדיק ליפול ממדרגתו הקודמת ושוב לקום אל המדרגה החדשה, אך "כי יפול לא יוטל", ועל אף שנדמה לו שהוא חזר למצבו הראשוני, לפני שהיה צדיק, הוא עדיין "למעלה מכל האדם בעבודתו, כי נשאר בה בחינת רשימו ממדריגתו הראשונה" (וממילא, בכל התבוננות שכזו, הכי מרתקת היא מדרגת הקטנוּת השניה).

ימי ספירת העומר הם תהליך של התפתחות, מהקטנוּת של יציאת מצרים, שנמשלה ללידה, ועד לבגרות של מתן-תורה, בו עם ישראל 'עומד על דעתו' ומקבל עול תורה ומצוות. ואכן, הכוונה היסודית של האריז"ל לימים אלו מורכבת מארבעת השלבים הללו (באופן משוכלל ומורכב, שמתפרט לשמונה מדרגות שמופיעות בשבעת הימים שבכל שבוע ובמכלול של שבעת השבועות, שאין כאן המקום להסבירו), ואין מתאים יותר מימי הספירה להעמיק בהם.

ארבעה שלבים בהתפתחות הנפש

את ארבעת השלבים שמוסברים מגדיר במושגים של קבלה, מתרגמת החסידות למושגים נפשיים. אפשר וראוי לזהות את ארבעת השלבים הללו באין-ספור הקשרים של תהליכי התקדמות בחיים, התפתחות הנפש והליכה מחיל אל חיל בעבודת ה' לתחומיה השונים. אך לכל לראש, ראוי להכיר את ההסבר השגור בחסידות למושגים הללו כמדרגות שונות ביחס לקב"ה:

קטנות א' היא האמונה, שהיא יסוד הכל. באמונה אין עדיין שום השגה או בהירות – ילד קטן והאדם הפשוט ביותר מאמינים במלוא העצמה, גם ללא כל הבנה ותפיסה באלקות. גדלות א' נקראת השגת המציאות – זו כבר השגה באלקות, אליה מגיעים על ידי התבוננות מעמיקה, אך עדיין היא תפיסה שכלית בלבד. זו הכרה במציאות ה', ואף יכולת לומר לגביה כל מיני הגדרות, ללא 'הכרות קרובה' עם ה'. קטנות ב' היא הבטחון – בטחון איננו מבוסס על השכל, הוא חזרה למקום יסודי בנפש, ועדיין הוא 'מפותח' יותר מהאמונה, משום שהוא מצייר את הטוב, מציב יעד ובוטח בעזרת ה' לממש אותו. השלב האחרון, גדלות ב', הוא ראית המהות – בסיום התהליך מגיעים אל היעד, זוכים ל'מפגש' עם ה' שאינו רק הבנה מרחוק אלא הוא מעין ראיה של ממש, הכרות קרובה וממשית, "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון".

אמנם, תהליך ההתבגרות מקטנוּת לגדלוּת הוא, לכל לראש, התקדמות המתחוללת על ציר הזמן. לכן, מתבקש להגדיר את ארבעת השלבים כהתייחסויות לזמן עצמו: קטנות א' היא חווית ההוה – הבסיס הכי פשוט של המודעות, עוד לפני המודעות לציר הזמן. גדלות א' היא כבר המודעות לעבר, שביחס אליו נקודת ההוה היא תמיד סיכום של כל מה שהיה עד כה – פסגה מסוימת של הכרה, מתוך סך כל הנסיון, ההישגים והתובנות, שנותנת הקשר ומשמעות להוה. אבל אסור לאדם להסתפק בידע ובהישגים הנצברים מן העבר – צריכים לפנות אל העתיד, והמבט אל העתיד הלא-ידוע מחזיר את האדם לקטנות – זו קטנות ב', השואפת לעתיד עם ה'רושם' של כל העבר. כשצולחים את התהליך כולו, מגיעים לגדלות ב' – דבקות ביעד האלוקי בה מתעלים מעל הזמן, כאשר העבר, ההוה והעתיד מתבטלים מול הנצח.

גם התהליך המרובע הזה, הנוגע בממד הזמן שבתשתית עולמנו, משמש כבסיס לאין-ספור התבוננויות, הנוגעות לחיי הפרט ולחיי הכלל. הרי כולנו שואפים, בסופו של דבר, להתעלות מהקיום הזמני והחולף ודווקא דרכו ומתוכו להגיע אל הממד בו הכל מקבל משמעות נצחית, לה זוכים רק מתוך הדבקות ב"אלהים חיים ומלך עולם".