ויבקעו המים

“וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה’ אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם”[א]. הנס הגדול של קריעת ים סוף מרוכז בשתי המלים “ויבקעו המים”. על כך אמרו חז”ל “ויבקעו המים – כל מים שבעולם” (כמובא בפירוש רש”י, פשוטו של מקרא)[ב]. ובמדרש “אינו אומר ‘ויבקע הים’ אלא ‘ויבקעו המים’ מלמד שכל המים שהיו בכל המעיינות ובבורות ובכל מקום נבקעו”[ג], וכן אמרו חז”ל שגם המים העליונים וגם המים התחתונים נבקעו[ד], בכל הבריאה ובכל רבדי המציאות.

שלש בחינות מים

נתבונן במשמעות הפנימית של המושג “מים” המתפרש בכמה אופנים: הפירוש הראשון, הידוע והחשוב, הוא “אין מים אלא תורה”[ה]. במשמעות נוספת, מים הם תשובה, כמו שנדרש הפסוק “ורוח אלהים מרחפת על פני המים” – הרוח היא “רוחו של מלך המשיח” שיבוא בזכות התשובה השלמה שלנו, “התשובה נמשלה כמים, שנאמר ‘שפכי כמים לבך”[ו]. במשמעות שלישית: לפעמים המים רומזים לקב”ה בעצמו, “אין מים אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר ‘אותי עזבו מקור מים חיים'”[ז].

אם כן, גם את בקיעת “כל מים שבעולם” יש להבין ביחס לתורה, ביחס לתשובה, ואפילו ביחס לה’ (והסימן: תורה תשובה הוי’ = יה פעמים מים[ח]).

בקיעת מי התורה: נגלה ונסתר, “אלו ואלו”

לבקיעת המים ביחס לתורה יש שני פירושים. ראשית, ההבחנה בין שני הממדים של התורה, נגלה ונסתר. ביום הראשון של הבריאה המים היו יחידה אחת, “מים במים”[ט], וביום השני הבדיל הקב”ה בין המים העליונים למים התחתונים. שני אלו מכוונים לשני הממדים בתורה: המים העליונים הם נשמת התורה הפנימית, הקבלה והחסידות, הממד הנסתר, ואילו המים התחתונים הם גוף התורה, הממד הגלוי שבה. אם כן, “ויבקעו המים” מכוון להבחנה בין המים העליונים של התורה למים התחתונים של התורה (לפעמים מוסבר שהמים העליונים הם כללות חכמת התורה ומים תחתונים הם כללות חכמת הטבע-המדע, כאשר חכמת הטבע צריכה להתחבר לחכמת התורה[י]. אך כאן אנו עוסקים בשני ממדים בתורה עצמה).

פירוש שני: התורה מלאה מחלוקות, דעות שונות ואף הפוכות, שחור ולבן – כל מקום בתורה ‘נבקע לשנים’ – ובכל זאת “אלו ואלו דברי אלהים חיים”[יא], שתי הדעות אמת, פרדוקס קיים. זו הבקיעה של מי התורה, הזיהוי שבכל דבר בתורה יש שתי דעות ושתיהן אמת, “אין אמת אלא תורה”[יב].

בכלל, בלשון הקדש המלה “מים” מורה על מציאות אחת אבל בצורת רבים (אין צורת יחיד ל”מים”) – מתאים לתורה שהיא אחת ו’נבקעת’ לשני ממדים, “אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי”[יג].

בקיעת מי התשובה: “תשובה עילאה” ו”תשובה תתאה”

בקיעת המים של התשובה היא גילוי שתי הדרגות, “תשובה עילאה” ו”תשובה תתאה”[יד]. תשובה עילאה-עליונה היא שיבה אל ה’ מתוך תענוג של קרבת ה’, ועד להתאחדות עם ה’. תשובה תתאה-תחתונה היא שיבה אל ה’ מתוך תחושת הריחוק ממנו, מתוך מרירות והכרה עד כמה נפלתי במעשי הלא נכונים. תשובה עילאה עיקרה בהרגשת התכלית אליה מתקרבים, ותשובה תתאה עיקרה בהרגשת המקום השפל ממנו אני בא.

באופן דומה, קיימת חלוקה בין תשובה מאהבה ותשובה מיראה[טו] – תשובה מיראה היינו היראה מהריחוק שלי מה’ ותשובה מאהבה היינו תשובה מתוך אהבת ה’ וקרבתו.

בקיעת מי האלקות: סובב וממלא

מהי הבקיעה ב”אין מים אלא הקב”ה”? מוסבר בחסידות שאף על פי שה’ הוא אחד יחיד ומיוחד, יש שתי צורות תפיסה שלו ביחס אלינו, כ”אור אין סוף הסובב כל עלמין” וכ”אור אין סוף הממלא כל עלמין”.

בשתי הצורות ה’ מתיחס אלינו כאלקים ‘אישי’ (פרסונלי), בהשגחה פרטית על כל צעדינו, וממילא אפשר לפנות אליו בתפלה ולעבוד אותו כעבד את אדוניו וכבן את אביו. אלא שהאור הממלא הוא מה שאנחנו, הנבראים, יכולים ‘להפנים’ בקרבנו (תפיסה אימננטית של האלוקות), והאור הסובב כל עלמין הוא מה שאיננו יכולים להפנים אותן, לתפוס ולהכיל (תפיסת אלוקות טרנסצנדנטלית), ולכן הוא נקרא סובב (אע”פ שבאמת הוא נמצא לגמרי “בתוך תוכו” של הנברא ומקיים אותו[טז]).

חיבור הממדים ביבשה שבתוך הים

בקיעת המים בכל הממדים אינה רק הבדלה וחשיפת שני הממדים השונים. הרי התמונה השלמה היא כמו שנאמר מיד לאחר “ויבקעו המים” – “וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם”. המים בכל העולם התחלקו, אבל ביניהם אין תהום פעורה ללא תכלית, אלא יבָּשה שבתוכה עוברים בני ישראל, “דרך לעבור גאולים”[יז]. השביל הזה, בו עוברים בני ישראל, הוא הכח לאחד את שני הממדים-הבקעים של המים, כל מים שבעולם. יותר מזה: זהו הכח של נשמות ישראל, ללכת באמצע ולחבר את שני הממדים.

ביחס לסובב וממלא, שני הממדים ב’מי האלוקות’: ההליכה באמצע היא הגילוי ש”ה’ הוא הכל והכל הוא ה'”[יח] (ה’ הוא הכל באור הסובב, והכל הוא ה’ מצד הממלא). והרמז: “ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה” עולה 1430, הכל פעמים הוי’, או הים פעמים הוי’ – ה’ הוא הכל והכל הוא ה’ כמו שנגלה בים סוף[יט].

וכן בנוגע לשני הממדים בתשובה: התכלית היא איחוד תשובה עילאה ותשובה תתאה, וכמו שפירש הרב המגיד ממעזריטש נ”ע “שובה ישראל עד הוי’ אלהיך [כי כשלת בעונך]”[כ], שהתשובה צריכה להיות עד שהוי’ יהיה אלהיך – הוי’ רומז לתשובה עילאה (מתוך אור ותענוג אין סוף על קירובו להשי”ת) ו”אלהיך” רומז לתשובה תתאה (מתוך מרירות על ריחוקו מהשי”ת, היינו על מה ש”כשלת בעונך”).

ובנוגע לתורה, מבואר שה”תורה חדשה”[כא] של מלך המשיח היא “תורה אחת” בעצם, תורה שבה מתיחדים שני ממדי התורה, הנגלה והנסתר, כאחד ממש. כל הלכה תילמד על פי סוד וכל סוד ישתקף בהלכה למעשה ובמעשה בפועל. מבואר[כב] שלימוד ההלכה שייך בעיקר לימי החול, בהם אומרים “הריעו להוי’ כל הארץ” (“מזמור לתודה” שנאמר רק בימי חול)[כג] ר”ת הלכה, וליום השבת שייך בעיקר לימוד הקבלה ר”ת “השתחוו להוי’ בהדרת קדש”[כד] (שאומרים בשבת) – אך התכלית היא להגיע ל”יום שכולו שבת” שאז ההלכה והקבלה הופכים לדבר אחד.

ובנוגע למחלוקות בתורה: יתגלה השרש האמיתי של כל מחלוקת בתורה, מה ש”אלו ואלו דברי אלהים חיים” ר”ת אחד, והוא הגילוי של “דעת עליון” ששם ההפכים אינם הפכים כלל אלא הכל בחינת “אחת דבר אלהים”, כמבואר בחסידות.