זהירות: אש זרה

במה חטאו בני אהרן? "וַיִּקְחוּ בְנֵי־אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'". רבו הפירושים מה היתה בדיוק אותה "אש זרה", וכמעט אפשר לומר שמספר הדעות הוא כמספר המפרשים…

התקרבות ללא מעצורים

מעיון ראשוני בפסוקים אפשר לראות שלא מדובר בחטא 'גס' אלא באיזה-שהוא פגם עדין. המלה 'חטא' אינה כתובה כאן, ובמיוחד בתיאור החוזר בתחילת פרשת אחרי מות "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" – כאן אפילו לא כתוב הביטוי "אש זרה", אלא פשוט סיפור על התקרבות לה'. מדובר בהתקרבות אמיתית, הנוגעת עד המקום העמוק ביותר בנשמה, וממילא יש בה סכנה, כי כאשר אתה מתקרב אל השמש הזורחת בעוז אתה פשוט נמס. משהו אצל בני אהרן גרם לכך שההתקרבות לא נעצרה, וכך הם המשיכו להתקרב ולהתקרב עד שמתו מתוך קירבה, מתוך "כלות הנפש".

כך אכן מסביר בעל "אור החיים" הקדוש, ולשם כך הוא משווה בין מות בני אהרן ל"מיתת נשיקה". מיתת נשיקה פירושה שהקב"ה 'מנשק' את נשמת הצדיק, וכאשר הנשמה חשה את כל האור האין-סופי, הטוּב והמתיקות שאין כמותם, היא פשוט 'נשאבת' אל מקורה, ובלי לשים-לב נוטשת את הגוף… גם מותם של בני אהרן היה בדרך זו, אך בהבדל אחד: במקום שהאור האלוקי יתקרב אל האדם, האדם התקרב אל האור. וכדאי להביא מעט מדבריו הנפלאים של אור החיים במקורם[1]:

בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' – פירוש שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה שבה מתים הצדיקים, והנה הם שוים למיתת כל הצדיקים, אלא שההפרש הוא שהצדיקים הנשיקה מתקרבת להם ואלו הם נתקרבו לה. והוא אומרו בקרבתם לפני ה', ואומרו וַיָּמֻתוּ בתוספות וא"ו, רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים, שהגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם והבן.

אחרי הכל, ברור שהתורה מספרת על מות בני אהרן כדי ללמדנו לא לעשות כמעשיהם. הם התקרבו והתקרבו, אבל אתם צריכים לדעת לעצור, לשים גבולות להתקרבות. אך מהי משמעות הדבר למעשה? לשם כך נתבונן בכמה פירושים המשלימים זה את זה:

א.     הצורך בעצה

בדברי חז"ל אנו מוצאים את ההסבר הבא[2]:

לפי שנאמר "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ". 'בני אהרן' לא נטלו עצה מאהרן. 'נדב ואביהוא' לא נטלו עצה ממשה. 'איש מחתתו' איש איש מעצמו עשה לא נטלו עצה זה מזה.

כלומר, המעשה של בני אהרן נעשה באופן ספונטני לגמרי, כל אחד מהם – בנפרד – הרגיש שהוא מאד רוצה עכשיו לעשות את העבודה הזו, וכאילו במקרה הם נפגשו בשעת המעשה ומתו יחד.

מדוע היו צריכים בני אהרן ליטול עצה? כיון שהמעשה היה ללא ציווי מפורש, "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם". הרצון להתקרב הינו אור גדול, ואילו הציווי המפורש מהווה כלי המכיל ומגביל את האור בגבולות מדויקים. במקום שאין ציווי, נטילת העצה יכולה להוות תחליף לציווי, שיקול-דעת מבחוץ המכוון את הדחף האישי הראשוני. ובכן, הלקח הראשון הוא שחייבים לאזן את הדחף הספונטני ולהעניק לו עוגן רציני של עצה שקולה.

ב.     הצורך בהכנה

מספר הזוהר הקדוש עולה שהפגם במעשה בני אהרן היה חסרון ההכנה. כך נראה גם מהכתוב בפרשת אחרי מות, שם מוזהר אהרן הכהן שלא יעשה כמו בניו "וְאַל־יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ… וְלֹא יָמוּת", אלא צריך לעשות הכנה רבה, מדויקת ומדוקדקת, הלא היא עבודת יום הכיפורים, שבשיאה נכנס הכהן הגדול לקדש הקדשים, ככל המפורט בפרשה שם.

לפני כל מצוה יש צורך בהכנה, "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל"[3]. תורת החסידות, מיסודו של הבעש"ט, מייחסת חשיבות כה רבה להכנה למצוה, עד לקביעה שעיקר עבודת האדם היא בהכנות למצוה, ואילו מעשה המצוה עצמו מגיע כתוצאה של ההשתדלות האנושית. בהכנה אפשר להשקיע מאמץ נפשי גדול וזמן רב, ואילו המצוה עצמה צריכה להעשות בזריזות, ללא עיכוב מיוחד, כאילו שהיא נעשית מאליה, שכן הצלחת המעשה עצמו נתונה כבר בידי ה' (כמו בנוגע לתפילה "לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב [ההכנה] וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן [האמירה עצמה]"[4]).

נראה שיש קשר פנימי בין שני הפירושים, שלא נטלו עצה ושלא התכוננו: כאשר יש מצוה מפורשת, הציווי עצמו הוא הכנה מתאימה למעשה, אבל במעשה התנדבותי כמו של נדב ואביהוא (משרש אבה שפירושו רצון) יש צורך לכל-הפחות בהתייעצות שתהווה את ההכנה המתאימה. בדרך כלל, עצם תודעת המצוה, הידיעה שאני עושה מצוה, זוהי ההכנה היסודית[5]. אבל כאשר עושים מעשה שאינו נצרך ומחויב, עניין אישי ש'מאיר' לאדם לעשותו – כמעשה בני אהרן – אזי חסרה ההכנה של הציווי.

כשיש ציווי והכנה, המעשה של האדם בטל כולו אל ה' ואין בו סיגים, כמו "אש קדש" העולה למעלה (קודש – יקוד אש[6]). אבל במעשה ספונטני ובוסרי, ללא ציווי ועצה – בהכרח מתערבים חלקים זרים, חסרים ופגומים, ומתקבלת "אש זרה", שכן בתוך האדם מעורבים חלקים נמוכים, שיש צורך בהתמסרות כדי 'לשרוף' אותם. בלשון הקבלה, מעשה כזה "נותן יניקה לחיצונים".

ג.      הצורך ביראה כהכנה לשמחה

והנה בתחילת דברי הזוהר נאמר:

רבי יצחק פתח "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה"[7], וכתיב "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה"[8], הני קראי קשיין אהדדי [פסוקים אלו קשים זה על זה]! אלא הכי תאנא, "עבדו את ה' ביראה", דכל פולחנא דבעי בר נש למפלח קמי מאריה, בקדמיתא בעי יראה, לדחלא מניה, ובגין דחלא דמאריה, ישתכח לבתר דיעביד בחדוותא פקודי אורייתא [אלא כך למדנו… שבכל עבודה של האדם לפני ה', בתחילה צריך יראה.. ולאחר היראה ימצא שיעבוד בשמחה].

בני אהרן רצו רק בעבודה מתוך שמחה, וחשבו לדלג על העבודה מיראה, אבל היראה חייבת להקדים את השמחה והאהבה. רמז נאה לכך יש בביטוי "שני בני אהרן" – שהאותיות האמצעיות בו מרכיבות את המלה "רננה".

עניין זה עולה בקנה אחד עם ההסבר הקודם של הצורך בהכנה. היראה היא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" (כלשון ספר התניא[9]) ומהווה הכנה הכרחית לכל עבודה מאהבה ושמחה מתוך 'התפשטות'. ללא ההכנה של היראה, השמחה גולשת ומתדרדרת והופכת מאש קדושה לאש זרה.

אמנם בזוהר מבואר עוד, שהפסוק "וְגִילוּ בִּרְעָדָה" מתייחס רק ל"מילי דעלמא" – בשמחה של חול מענייני העולם, צריך להגביל את השמחה ולשמור עליה 'ברעדה' – ומשמע שבענייני קדושה אין כל-כך צורך להיזהר משמחה יתירה (אפשר להתנסח: אין צורך בזהירות 'עצבנית'). אבל דבר זה נכון במעשה שיש בו מצוה מפורשת, שבו עצם הציווי מהווה הכנה ושמירה, ואילו מעשה נדב ואביהוא היה התנדבותי וספונטאני, ללא ציווי מפורש, ולכן היה צורך להקדים את היראה וכך לשמור את המעשה בתוך גדר הקדושה.

רצוא בלי שוב

בביאורי החסידות מודגש שהמעשה של נדב ואביהוא היה בבחינת 'רצוא' בלי 'שוב'. כלומר, עבודת השם נכונה מורכבת משתי תנועות נפשיות הנקראות רצוא ושוב (על פי הפסוק "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב"[10]), תוך איזון והרמוניה נכונים ביניהן: הרצוא הוא השאיפה כלפי מעלה, בריצה נלהבת אל האלוקות, ואילו השוב הוא הירידה למטה, אל המציאות התחתונה שה' רוצה שנהיה בתוכה.

השילוב של "רצוא ושוב" הוא יסוד גדול בכל התורה – כמו הרמז ש"רצוא ושוב" שוה בגימטריא תורה – ויש בו הרבה פרטים ודקויות. לענייננו, ההסבר המקובל הוא שה'רצוא' של נדב ואביהוא הוא בעצם ההתקרבות הבלתי מוגבלת לה', מתוך תחושת "נעימות ערבות ידידות מתיקות", וה'שוב' הנדרש הוא ההבנה שה' רוצה שלא נמות אלא נחיה כאן בעולם הזה, "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"[11].

אולם ניתן להעמיק עוד ולהסביר[12], שה'רצוא' הוא השמחה והאהבה בקרבת ה', וה'שוב' הוא בעצם הציווי האלוקי. הציווי הוא רצון ה' במצוה הזו, והרצון הזה 'מוריד' אותנו כלפי מטה, שכן ה' רוצה את העולם שברא, ורוצה ממנו משהו. כך יוצא שתנועות ה"רצוא ושוב" נעשות ממש בו זמנית: תוך-כדי העבודה שלנו העולה כלפי מעלה בשמחה ('רצוא') יש ירידה מאזנת של גילוי רצון ה' במציאות העולם ('שוב'). אבל אצל נדב ואביהוא שלא פעלו מתוך ציווי, או עצה נכונה שתיישב את הדברים (ותתן להם "מוחין") – היה רצוא ללא שוב, וכך הם הסתלקו, כלהבה ללא פתילה שתאחז אותה בנר.

בסיכום: עבודת ה' מתוך ספונטניות, בשמחה והתלהבות, צריכה שמירה יתירה והכנה מתאימה – הכנה של יראה הקודמת לשמחה, הכנה של התקשרות לציווי ה' או לעצה נכונה היכולה לתת את המקום המתאים גם למעשים של התנדבות אישית.