זכירת ארץ ישראל

פרשת עקב עוסקת הרבה במתנת הארץ וברכתה, “כִּי ה’ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה”[א]. אך אנו מוזהרים שרוב הברכה לא יביא לגאוה ושכחת ה’: “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ… פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ… וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל”[ב] – זו ‘זכירת ארץ ישראל’, הנוגעת הן לפרט והן לציבור. במיוחד, אזהרה כזו מופנית למלך ישראל, שעליו להיות עניו ביותר “לבלתי רום לבבו מאחיו”[ג].

העליה לארץ, כיבושה ויישובה, באים מתוך התעוררות ויוזמה פעילה (אקטיבית), בטחון עצמי בכוחנו לפעול ולעשות. כך אכן צריך להיות! בטחון עצמי מתוקן מתוך בטחון בה’, בהכרה כי “הוא הנתן לך כח לעשות חיל” ומלבדו אין בנו כח כלל. הבטחון המתוקן הוא פנימיות מדת הנצח, בטחון בכח הניתן מלמעלה לנצח את המניעות והעיכובים מבית ומחוץ.

תודעת השמיטה

עניין זה שייך לשנת השמיטה. מבחן האמונה והבטחון בה’ בשמיטה מתבטא באי-עשיה, בטחון סביל (פאסיבי) מתוך גבורה נפשית (“גבֹרי כח עושי דברו”[ד]), והוא המאמת את הבטחון הפעיל של כיבוש הארץ ויישובה – השמיטה-הרפיה בשנה השביעית מוכיחה שגם ההשתדלות הפעילה בשש השנים היא מתוך בטחון מוחלט בה’. בפנימיות, הבטחון הסביל הוא פנימיות ההוד, כאשר הנצח וההוד הם ‘שני חצאי גוף’ המופיעים תמיד יחד ומשלימים זה את זה.

יש לתמוך במיוחד בשומרי שביעית כהלכתה, השובתים מעבודת הארץ ומפקירים את פירותיה[ה]. תמיכה ציבורית רחבה במגמה זו, מהווה תיקון לפגם הגאוה ותחושת הבעלות המנותקת מה’, ובזכותה נשב על הארץ לבטח בע”ה.

בתיקון המדינה

כאשר מתעוררים לשוב לארץ וליישבה, מתעורר הבירור: האם נכשל באמירת “כחי ועצם ידי” או נעמוד בנסיון ונזכור את ה’ הנותן לנו כח לעשות חיל.

בדורות האחרונים, התודעה העיקרית שהובילה את הציונות והמדינה, נפלה לרוב במחשבת “כחי ועצם ידי” (ומכאן הרבה מהבקורת וההסתייגות של יראי ה’). אך אין יאוש! כמו שכל אחד צריך לעשות תשובה ולייחס את הצלחתו לה’, כך יש תשובה ציבורית המתחילה בהכרה שההצלחה הלאומית בכל התחומים היא רק מתנת ה’ יתברך. זכירת ארץ ישראל כיסוד למדינה יהודית מתוקנת.