זמן שמחתנו

‘המתח הגבוה’ של הימים הנוראים, מקבל טון חדש של “שמחה פורצת גדר” בזמן שמחתנו. החל מחג הסוכות ועד השיא בשמיני עצרת ושמחת תורה, אנו יכולות לשאוב דליים של שמחה לכל השנה.

השמחה בשבילנו מהווה לא אחת משאלת לב, כמיהה, ערגה, אך גם מושא חמקמק שממאן להתממש. למה אנחנו מסתבכות אתה כל כך?

שמחה כאתגר

נראה, כי מונח לנו כאן תיקון עמוק, יסודי, והוא תהליך הגאולה הפרטי והאישי שלנו. כתוצאה מחטאה של חוה, נגזר עלינו “בעצב תלדי בנים”, ומכאן ואילך השמחה הופכת להיות מהאתגרים הרציניים בחיים שלנו. הצער והכאב, מלווים כל תהליך של יציאה מן הכח אל הפועל, אך גם ההיפך הוא נכון – בשביל לממש ולהוליד, זקוקות אנו למנות גדושות של שמחה.

בתהליך הפיזיולוגי של הלידה, זקוקה אשה לשמחה בכל אחד מהשלבים, על מנת שהכל יעבור בשלום. ראשית היא השמחה בבעל ובקשר אתו, עוד קודם קליטת הזרע, ועל כן מצווה התורה בשנה הראשונה לנישואין “ושמח את אשתו אשר לקח”. לאחר מכן, השמחה במשך ההיריון, מאפשרת עיבור והתפתחות תקינים בס”ד, ולבסוף השמחה הפנימית של האשה בתהליך הלידה, על אף הכאבים והקושי, היא המאפשרת את הלידה בשלום בעתו ובזמנו. השמחה מגיעה לשיאה עם החזקת התינוק הנולד, בבחינת “אם הבנים שמחה”.

התהליך הפיזי של העיבור והלידה משתקף גם בתהליך הנפשי של ההתבוננות. ספירת הבינה בנפש  (המכונה גם “אמא”) מאפשרת להתעמק, להתעצם, ולבסוף להפנים הברקות והשכלות חדשות. פנימיות ספירת ה’בינה’ היא השמחה, שכתוצאה ממנה נולדים בנים –  מידות הלב.

“זמן שמחתנו”

הסוכה מכונה ‘מקיפין דבינה’. אמא – בינה היא גם האם הסוככת על בניה בצורת הסכך. לא בכדי מופיעה בתורה שלש פעמים מצוות השמחה דווקא בחג הסוכות, ובתפילות נקרא החג הזה ‘זמן שמחתנו’.

נראה, כי הסוכה מזמינה אותנו להתבונן במה שיש. התבוננות זו מתחילה ברובד הגשמי, שכן החג נקרא גם ‘חג האסיף’, לאחר שאספנו את כל היבול מן השדה. זהו הזמן גם לאסוף וללקט את כל הטוב שיש לנו בחיים. לא ניקח את הטוב הזה כמובן מאליו, ולא נסתפק בתודעה הכללית – ‘איזה טוב ה”, אלא נתבונן ונעמיק בפרטי הטוב הזה. התבוננות זו תוליד בלבנו את השמחה.

השפע בחיים שלנו הוא גשמי וגם רוחני. חג הסוכות חותם את שלשת הרגלים, וגם את חגי תשרי. זהו הזמן לעכל את כל ה’מחשבות הראשוניות’ שהתנוצצו בקרבנו במהלך החודשים והשבועות האחרונים. בזמן הישיבה בסוכה כדאי להתבונן, ולהתעצם עם כל ה’התנוצצויות’ שחווינו. אין לאן לרוץ ואין לאן למהר, ניתן פשוט לשהות בצל הסוכה, בצל ש-די. להגיד ‘די’, ולעשות הפסקה במרוץ החיים, כדי לגלות את השמחה בקרבנו פנימה.

גם ההיפך הוא נכון. כפי שהזכרנו, הבינה מולידה שמחה, אך השמחה גם מאפשרת את לידת הבנים. לפעמים צריכות אנו להתחיל עם הראש, אך לעתים כדאי דווקא להרים את הרגליים, וממילא גם המוחין יתרוממו. שמחת בית השואבה וריקודי שמחת תורה מזמינים גם אותנו לצאת במחול, להתרומם למדרגות חדשות של שמחה, ולגלות כמה הפתעות וחידושים ממתינים לצוף ולהופיע. שמחת החג מסוגלת להוליד בתוכנו רגשות חדשים (חסד, גבורה), ואף תובנות חדשות. יהי רצון שנזכה לשמחה שלמה בבנין שלם.

—

(בהשראת פרק ה”בינה”- שמחה בספר “הנפש.”)