זריזותו של השקד: המדע שבתורה

בפרשת קרח מתגייס הטבע באופן פלאי להצביע על אהרן הכהן כנבחר מאת ה’ לשרת בקודש. 12 מטות הונחו באהל מועד לפני ארון הקודש, ולמחרת “והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים”. חז”ל מציינים ששלשת השלבים הנ”ל מהפריחה ועד הפרי לוקחים 21 ימים בטבע, ואילו כאן התהליך הטבעי כולו ארך לילה אחד בלבד. כמו כן, השקד הוא הזריז להבשיל מבין כל עצי הפרי. בהיות זמן גידולו (מהציץ עד הפרי) קצר במיוחד, אפשר לשער שבחירתו כעץ אליו הפך מטה אהרן מבטא את תכונת הכהנים להיות זריזים (ושקדנים) בעבודתם.

העובדה שהתהליך הטבעי של הוצאת הפרי התרחשה במלואה, בתוספת מהירותו הטבעית של השקד, מגלה בפריחת מטה אהרן ממד של נס בטבע, ולא עקירתו של הטבע לגמרי. מבואר בחסידות (תורה אור על מגילת אסתר ק, א; וכן, לקוטי שיחות כרך טז, ע’ 358 ובמ”מ שם) שיש מעלה בנסים המתלבשים בטבע עצמו על פני ניסים המשדדים את המערכה. מיד נחזור למאמר חז”ל המתאר את זמן גידולו של השקד. אך ראשית נפנה לעסוק בקצרה בשאלה: כיצד בכלל ניתן לאחד בין התורה והמדע?

המדע שבתורה עם התורה שבמדע

לכאורה התורה והמדע, עוסקים כל אחד בתחום אחר של המציאות. התורה, לשון “הוראה”, באה להדריך ולעצב את חיי האדם ואילו המדע הוא עיסוק תיאורי. אין בו לכאורה שום צד מטיף או מעצב. למרות הטכנולוגיה המתפתחת, מהותו של המדע נשאר צפיה ותיעוד של הטבע. כיצד אם כן ניתן בכלל לאחד ענינים כל כך שונים?

מתוך ההגדרות של פנימיות התורה ניתן לומר שאיחוד התורה והמדע כמוהו כאיחוד בין איש ואשה, זכר ונקבה. התורה באופן יחסי הנה הזכר, והמדע באופן יחסי הוא הנקבה. כדי לבצע איחוד משמעותי ומתמיד, על כל אחד למצוא את הזולת שבו. על הזכר למצוא את הנקבה שבו, ועל הנקבה למצוא את הזכר שבה. תופעה זו, בה לכל אחד מבני הזוג מרכיב המבטא את בן זוגו, נקראת התכללות. האינטגרציה בין כל שני ענינים מתחילה בחיבור אותם שני חלקים ממוצעים: חלק הנקבה שבזכר עם חלק הזכר שבנקבה.

כשנשליך כל זאת על היחס שבין תורה ומדע נקבל את המבנה הבא:

השקד והתרנגולת

אם כן, מהי התורה שבמדע? מהפסוק “מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ” (איוב לה, יא) למדו חכמים ש”אלמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול” (עירובין ק, ב). מאמר חז”ל זה מגלה שיש ממד של הוראה תורנית גם בטבע. ומאידך, בתורה דוגמאות רבות של מאמרים על הטבע. אחד המפתיעים ביניהם עוסק בזמן ההריון בחיות בהשוואה לזמן החניטה בפירות ופותח בשקד של פרשתינו:

“תנו רבנן תרנגולת ל-21 יום, וכנגדה באילן לוז [שקד]. כלב ל-50 יום, וכנגדו באילן תאנה. חתול ל-52 יום וכנגדו באילן תות…” (בכורות ח, א). יסוד ההקבלה בין בעלי החיים והצמחים הנו כמותי – מספר הימים שאורך ה”פרו ורבו” שלהם. הגדרת החי והצומח (בשונה מהדומם) הנה יכולתם להוליד תולדות. אפשר בהחלט לומר שזמן התולדה מבטא את התכלית של כל מין צומח וחי. ובהקשר זה, התרנגולת והלוז – הוא השקד – מקבילים זה לזה.

השוואה כזאת אינה אומרת הרבה למדען המודרני, ולא תשמעו אותה נלמדת באוניברסיטה. אך כאן התורה (כלומר, הטבע שבתורה) מכוונת את חקירתנו את הטבע. אם ניטיב להשכיל, נמצא בתורה כיווני מחקר חדשים, אותם לא הכרנו, ובזה התורה יכולה להפרות את המדע (ואמנם, ככל הידוע לנו, הקבלה כמותית מסוג זה בין הבוטניקה לזואולוגיה מעולם לא נחקרה).

צורת הפרי

נציין שהקשר בין התרנגולת והשקד מתבטא גם בצורת פירותיהם. הביצה והשקד דומים זה לזה בהיות צד אחד כד ועגול (לשון חז”ל) וצד אחד חד ועגול, צורה שהיא מסימני הטהרה של ביצה. זו אכן צורה יחסית נדירה עבור ביצה, ואם חז”ל מגדירים אותה כסימן טהרה, הרי שיש משהו משותף לכל העופות הכשרים שגורם לביצים שלהם לקבל צורה זו (על צורות ביצים והסיבות האפשריות להן ראה D. W. Thompson, On Growth and Form, ch. XV), ובנוסף יש לכך קשר לצורת השקד ואפשרויות מחקריות חדשות נפרסות לפנינו.