זריזים מקדימים

“וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמֹרו”. מכאן, בדרך לעקדת יצחק, לומדים את ההלכה “זריזין מקדימים למצוות [להקדים מיד בבקר, באור היום]”[א]. כמה מתאים ללמוד הלכה זו מאברהם אבינו, “זריזותיה דאברהם” הבאה מתוך אהבתו הגדולה (אברהם אותיות בא מהר)[ב].

אמנם יש עוד מאמר חז”ל מופלא הלומד את מדת הזריזות ממקום אחר בפרשה, הנראה הפוך לגמרי: “לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשכר לילה אחת שקדמה בכירה לצעירה, זכתה וקדמתה ארבע דורות למלכות”[ג]!

זימה כיוזמה וניאוף כ”דבר מצוה”

סיפור לוט ובנותיו הוא אחד הסיפורים המסתוריים בתורה. דרך הסיפור הקשה הזה, של האב השוכב עם שתי בנותיו, נולדו שתי אומות, מואב ועמון, ודוקא באומות הללו יש ניצוץ של מלך המשיח – “שתי פרידות-בריכות טובות”[ד] רות המואביה ונעמה העמונית. דוד המלך יוצא מרות המואביה, “‘מצאתי דוד עבדי’, היכן מצאתי? בסדום”[ה], ומלך המשיח מנעמה העמונית (כמו שלמדנו בשבוע שעבר).

על פניו, מדובר במעשה זימה נורא. כמו שמפרש רש”י[ו] שאברהם אבינו התבייש בשמועה על לוט שבא על בנותיו והתרחק ממנו. אבל בפנימיות לא פשוט בכלל שמעשה לוט ובנותיו היה מעשה זימה שלילי. אדרבה, חז”ל אומרים[ז] שהבנות כוונו לשם שמים – הן חשבו שהעולם שומם והדרך היחידה לקיים זרע היא באופן הזה, החל מהבת הבכירה[ח] שיזמה את כל המהלך[ט].

כפי שראינו, חז”ל קוראים למעשה בנות לוט “דבר מצוה” (בהמשך לסוגיה של “עבירה לשמה” ו”תורה ומצוות שלא לשמן”)! ועוד יותר, מכאן לומדים הוראה למעשה וכלל גדול לכל התורה, בכל מקום ובכל זמן, שצריך תמיד להזדרז לדבר מצוה. זהו היתרון של הבכירה, שפתחה ביוזמה, “לכה נשקה את אבינו יין [=תשמיש[י]] ונשכבה עמו”, ושכבה עם אביה בלילה הראשון. לכן הבכירה זכתה להקדים את הצעירה ארבעה דורות למלכות: רות המואביה (שיצאה מהבכירה) נשאה לבעז וקדמה בכך בארבעה דורות לנעמה העמונית (שיצאה מהצעירה) – רות ילדה את עובד, עובד הוליד את ישי, ישי הוליד את דוד ודוד הוליד שלמה, ונעמה העמונית נשאה לשלמה (יחס של 1 ל-4 המופיע הרבה בתורה).

“ברישא חשוכא והדר נהורא”

בכתבי האריז”ל מבואר שעצם הכוונה הטובה של בנות לוט הוא שרש נשמת הפרידה-הבריכה הטובה שתוולד מהביאה האסורה הזו של אב ובת. כלומר, המחשבה הטובה של הבכירה היא היא רות המואביה (ממנה לומדים הלכות גיור[יא] ועוד דברים, וממנה לומדים להקדים לדבר מצוה) והמחשבה הטובה של הצעירה היא היא נעמה העמונית! כל סוד המשכת נשמת משיח בסדר הדורות הוא שהניצוץ מתלבש בתוך דבר שעל פניו נראה כמו עבירה נוראה (כנ”ל שגם אברהם התבייש בסיפור הזה והתרחק מלוט), ואף על פי כן יש שם ניצוץ קדוש, שאליבא דאמת המעשה הוא דבר מצוה ויש שם את נשמת רות המואביה ונעמה העמונית.

כעת נחזור לאברהם אבינו. בשיא הפרשה, ואחד השיאים של כל התורה, עקידת יצחק, נאמר “וישכם אברהם בבֹקר” ומכאן נלמד הכלל הידוע “זריזים מקדימים למצוות” (כלל ידוע יותר מ”לעולם יקדים אדם לדבר מצוה”) – כמבואר שעיקר השבח של אברהם בנסיון עקדה הוא הזריזות המופלאה[יב]. בפנימיות יש לומר שאברהם עצמו למד זאת מבנות לוט! זו תופעה יפהפיה הנמצאת בעוד הרבה דברים בתורה המופיעים קודם במה שנראה היפך הקדושה ואחר כך חוזרים להופיע בקדושה, “ברישא חשוכא והדר נהורא”[יג]. ועוד, זריזותו של אברהם נובעת ממדת האהבה ושרש האהבה הוא דוקא באהבת האב לבתו, “משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר מדאי”[יד] (בסוד “אבא יסד ברתא”)[טו], לכן יחסי לוט ובנותיו עוררו את אהבת אברהם, הנעלית באין ערוך, כמו שנאמר על אברהם “שמעי בת וראי”[טז].

והנה הלימוד ש”זריזים מקדימין למצוות” נאמר בהלכה בהקשר לברית מילה, שמצוה להקדים בבקר. בפנימיות, נלמד מכאן שעצם הענין של “להקדים לדבר מצוה” או “זריזים מקדימין למצוות” קשור למצות מילה. הערלה היא כמו “שאור שבעיסה” המעכבת את המצוה, וצריך להזדרז ולא לתת מקום לערלה-חמץ, “אין מחמיצין את המצוות”[יז].

להזדרז לדבר מצוה

באמת, גם על המעשה של אברהם אבינו ניתן לחשוב בחיצוניות שאינו דבר מצוה – כמו שאנשים תוהים, איך יתכן שאבא ילך לשחוט את בנו – ודוקא מזה בא הלימוד של “זריזים מקדימין למצוות”.

יותר בעומק: סיפור העקדה הוא השיא של נסיונות אברהם אבינו, ואף על פי כן יש בו ממד של “להוציא יקר מזולל”[יח]. הרי ה’ לא התכוון שאברהם באמת ישחט את יצחק אך אברהם חשב שכן. נמצא שאברהם חשב לא כרצון ה’! אמנם רצון ה’ עצמו היה שאברהם יחשוב כך, שיטעה במחשבה. אם כך, הליכת אברהם להר המוריה בכוונה לשחוט את יצחק היא רצון ה’ ולא רצון ה’, נשיאת הפכים. יש בזה איזו קליפה, ודוקא כשיש קליפה צריך להזדרז שלא לפספס. כשהקליפה מסתירה וצריך לחלץ ניצוץ, “להוציא יקר מזולל”, אז במיוחד צריך להזדרז.

בזכות זריזות הבכירה היא הקדימה למלכות, ומכאן שסוד הזריזות שייך לתקון המלכות, הכל נועד להוליד את המשיח. גם עקדת יצחק נועדה להוציא את המלכות, לגלות את שרש המלכות בישראל: עשרת הנסיונות שהתנסה אברהם אבינו הם כנגד עשר הספירות ונסיון העקדה, העשירי, הוא כנגד המלכות. כשעמד אברהם בנסיון העקדה נאמר לו “עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה” – זו ‘יראת המלכות’, כמלך הגוזר חיים או מות ואנו מקיימים דבריו בהכנעה.

מכאן מוסר ההשכל עבורנו: ישנם הרבה מצבים-סיטואציות בחיים שבהם יש סבך של מניעים ומחשבות. יתכן שבחיצוניות הדבר לא נראה ‘מאה אחוז’ , אבל בפנימיות יש איזו כוונה לשם שמים. אותה הכוונה שהיא לשם שמים עתידה להוולד כנשמה, עתידה להתגלות כמלכות בישראל, וצריך להזדרז, צריך להקדים לילה אחד ל”דבר מצוה” כדי להוציא את הנשמה היקרה של רות המואביה.