“וַיַּעֲבֹר ה’ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה’ ה’ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים”. פסוקים ידועים אלו כתובים לאחר חטא העגל, כאשר הקב”ה נענה לתפלת משה רבינו לסלוח לישראל וגילה לו את שלש עשרה מדות הרחמים, אותן אנו מזכירים בהזדמנויות מיוחדות בתפילה.

נפתח בזאת סדרה חדשה על חודשי השנה בהשוואה מפתיעה למדות הרחמים. ודאי תשאלו, הרי יש 13 מדות ורק 12 חודשים! ובכן, אנו כבר יודעים שמאחורי ה-12 מתחבא ה-13 – הוא החודש הנוסף בשנה מעוברת, כמו ששנים עשר השבטים הם למעשה שלשה עשר (עם שבט לוי, כאשר יוסף מתפצל לאפרים ומנשה).

ללימוד המדות יש חשיבות כפולה: הן כדי להכיר את הנהגת הבורא בעולם, והן כדי לדעת כיצד עלינו להתנהג. זו המצוה “וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו” – “מה הוא רחום, אף אתה היה רחום”! מצוה להתדמות לה’ בכך שהולכים במדותיו, ושימו לב לקשר בין מדות ודמות.

כיצד סופרים את 13 המדות? ראשית, בתורה לא כתוב כמה מדות ישנן אך המספר מקובל במסורת בחז”ל. באמת קיימות שיטות שונות בחכמי ישראל כיצד מגיעים ל-13, אך אנו הולכים בעקבות המקובלים ובראשם האר”י הקדוש, המלמדים שהמדות מתחילות מהמלה אֵל. נצא לדרך!

מניסן לסיון

תחילה נשלים את חודש ניסן: השם אֵל מבטא את מדת החסד, “חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם” – זהו גילוי האהבה והחסד ביציאת מצרים. זו מדתו המיוחדת של אברהם אבינו איש החסד, אברהם = 8 פעמים אל.

שתי המדות הבאות הן זוג מובהק, “רַחוּם וְחַנּוּן” (המופיע גם בסדר הפוך, “חנון ורחום”) – והן מקבילות לשני החודשים אייר-סיון. אכן, אייר כולו הכנה וציפייה דרוכה לקראת סיון, ספירת העומר המתכוננת למתן תורה. מהו באמת ההבדל בין רחום לחנון? רבי אברהם בן עזרא מפרש ש”רחום” קשור לראייה, מראה מעורר רחמים, ו”חנון” קשור לשמיעה, כמו שנאמר “וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי” – זעקת מצוקה מעוררת ‘חנינה’. גם ראיה ושמיעה הן זוג מובהק: ראיה היא חוויה ישירה של אור (בחודש אייר המאיר), והשמיעה מבינה מה מתרחש לפני השטח – בהתאמה לספירות חכמה (ראיה) ובינה (שמיעה) המכונות אבא ואמא, “תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין” (שני חברים שאינם נפרדים לעולם).

מוצאים חן ומקבלים חנינה

המדה “חַנּוּן” נובעת מהמושג חֵן והפועל חנן. כל גילוי מדות הרחמים הוא ביטוי למציאת חן, כמפורש בפסוקי התורה, למשל בדברי משה “וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ [מדות הרחמים הן דרכי ה’] וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ”, ובדברי ה’ “וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן [חנינה-סליחה על חטא העגל]”.

חֵן קרוב ליופי, אבל יש לו משמעות מיוחדת. הוא מבטא התאמה והרמוניה, חיבור בין שנים – מוצאים ונושאים חן זה בעיני זה. ההופעה הראשונה של חן בתורה היא בפסוק “ונח מצא חֵן בעיני ה'” – כאשר המלה נח מתהפכת והופכת לחן. כאשר בני-זוג מוצאים חן אחד בעיני השני, מגיעה לבסוף החתונה (שימו לב לחן). זה בדיוק מה שמתרחש בחודש סיון בחג השבועות: ישראל מוצאים חן בעיני ה’, “מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר”, ה’ מוצא חן בעיני ישראל שמתאהבים בו ובתורה ואומרים “נעשה ונשמע”, וכך מגיעה החתונה הגדולה “ביום חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה”. ההתאמה בין ישראל לה’ שייכת כמובן למזל תאומים של סיון.

לתורה יש “שבעים פנים”, וגם המושג חֵן כתוב בתנ”ך שבעים פעמים. ממילא, מתבקש למצוא “שבעים פני חן” – שבעים צירופים וזוגות למושג חן (ספר בשם זה עומד לצאת לאור בקרוב בע”ה). למשל, ראשי תבות ידועים של חן הם חכמה נסתרה, כלומר הסודות והרזים של פנימיות התורה הקדושה. ככל שטועמים מסודות התורה, כך היא יותר מוצאת חן בעינינו. והנה פסוק מופלא על החן של התורה, “אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד”.

ועוד, מדת “וחנון” רומזת לגבור של שבועות ומתן תורה, הוא משה רבינו שאמר “וְנַחְנוּ מָה”, ונחנו אותיות וחנון. ובגימטריא: ונחנו = 120, כשנות חייו של משה (הרומזים בקבלה ל-120 הצירופים של שם א-להים).

המכבסה האלוקית

י”ג מדות הרחמים נאמרו לא רק למשה רבינו, אלא גם למיכה הנביא בפסוקים המתחילים “מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ”. קיימת הקבלה בין שתי המערכות, המדות של משה והמדות של מיכה (כמו שכתוב בהרבה מחזורים ב’תשליך’ לראש השנה) – ובהקשר שלנו המדה המקבילה ל”וחנון” היא “וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע”.

והנה אחד מספרי המוסר החשובים ביותר הוא “תומר דבורה”, אותו כתב הרמ”ק, רבי משה קורדובירו, גדול המקובלים לפני האר”י. ספר קטן זה מלמד כיצד ידבק האדם במדותיו של הקב”ה, בעקבות י”ג מדות הרחמים הכתובות במיכה. וכך מפרש הרמ”ק את המדה “ועובר על פשע”:

“זו מדה גדולה. שהרי אין המחילה על ידי שליח, אלא על ידו ממש של הקב”ה… ומה היא הסליחה? שהוא רוחץ העוון, כדכתיב ‘אם רחץ ה’ את צואת בנות ציון’… והיינו ‘עובר על פשע’, שולח מימי רחיצה ועובר ורוחץ הפשע [מכבס את לכלוך החטא]. והנה ממש כדמות זה צריך להיות האדם, שלא יאמר, וכי אני מתקן מה שפלוני חטא או השחית? לא יאמר כך! שהרי האדם חוטא והקב”ה בעצמו, שלא על ידי שליח, מתקן את מעוותיו ורוחץ צואת עונו. ומכאן יתבייש האדם לשוב לחטוא, שהרי המלך בעצמו רוחץ לכלוך בגדיו”. יש כאן הדרכה בין אדם לחבירו: אתה יכול לתקן מה שהשני השחית, אל תעשה חשבונות אלא היה “חנון” במתנת חנם. והדרכה בין אדם למקום: להכיר שהקב”ה מנקה בעצמו את לכלוך-העבירות שלנו, וזו פשוט בושה לחטוא. הבושה הטובה ביותר בעולם.