חֹדֶשׁ הָרַחֲמִים

רָזִי יַסְבִּיר לָנוּ מָה הַהֶבְדֵּל בֵּין נְתִינָה שֶׁל אַהֲבָה לִנְתִינָה שֶׁל רַחֲמִים וְאֵיךְ לְהִתְמוֹדֵד עִם בְּהֵמוֹת

חֹדֶשׁ אֱלוּל כְּבָר בְּעִצּוּמוֹ וְעִמּוֹ הֶאָרַת יג מִדּוֹת הָרַחֲמִים שֶׁמֵּאִיר לָנוּ ה’, הַמֶּלֶךְ הָאָהוּב, שֶׁכְּבָר מַמְתִּין לָנוּ בַּשָּׂדֶה. אָמְנָם אֶת מִדּוֹת הָרַחֲמִים קִבַּלְנוּ בְּעֵת מַתַּן לוּחוֹת שְׁנִיִּים, בְּיוֹם כִּפּוּר שֶׁיָּחוּל רַק לְאַחַר תֹּם חֹדֶשׁ אֱלוּל, אֲבָל מוּבָא בְּסִפְרֵי הַקַּבָּלָה וְהַחֲסִידוּת שֶׁהֶאָרָה מֵאוֹתָן מִדּוֹת רַחֲמִים מַתְחִילָה כְּבָר מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל.

מָה הַהֶבְדֵּל? בְּיוֹם כִּפּוּר אָנוּ מְקַבְּלִים אוֹתָן לְאַחַר הָעֲבוֹדָה הַמְּאֻמֶּצֶת וְהַמְּמֻשֶּׁכֶת, אֲבָל הַמַּתָּנָה שֶׁל חֹדֶשׁ אֱלוּל הִיא סוּג שֶׁל פְּרָס, תַּמְרִיץ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ בִּכְלָל חֵשֶׁק לְהַתְחִיל וְלַעֲבֹד…

בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים

חֵזִי הִגִּיעַ הַיּוֹם לַכִּתָּה עִם פָּנִים קוֹרְנוֹת. לֹא שְׁמַעְתֶּם? נוֹלַד לוֹ אָח. אֲבָל זֶה עוֹד לֹא מַסְבִּיר מָה הַמְּיֻחָד פֹּה, יֵשׁ עוֹד יְלָדִים בַּכִּתָּה שֶׁנּוֹלְדוּ לָהֶם הַשָּׁנָה אַחִים. אֲבָל כָּאן הַסִּפּוּר שׁוֹנֶה. לְחֵזִי אֵין אַחִים אוֹ אֲחָיוֹת, הוּא בֵּן יָחִיד. הַשִּׂמְחָה בְּלֵדַת בֶּן נוֹסָף לַמִּשְׁפָּחָה קָרְנָה מִמֶּנּוּ, וְלָכֵן לֹא פֶּלֶא שֶׁלְּמָחֳרָת הַלֵּדָה הִגִּיעַ חֵזִי עָמוּס בַּחֲבִילוֹת סֻכָּרִיּוֹת. לְמִי הוּא לֹא חִלֵּק? לְחַבְרֵי הַכִּתָּה – בָּרוּר, אֲבָל הוּא לֹא הִסְתַּפֵּק בְּכָךְ. בַּהַפְסָקוֹת הוּא עָבַר בְּכָל הַכִּתּוֹת, יֶלֶד יֶלֶד, וְחִלֵּק לְכֻלָּם מֵהַשָּׁלָל. מַמָּשׁ חִפֵּשׂ לְמִי לָתֵת. תַּאֲמִינוּ לִי, יֵשׁ יְלָדִים מִכִּתָּה א’ שֶׁאֲפִלּוּ אֶת שְׁמָם הוּא לֹא מַכִּיר, אֲבָל הָעֻבְדָּה הַזּוֹ לֹא הִפְרִיעָה לוֹ. הוּא פָּשׁוּט נֶהֱנָה לְחַלֵּק. בַּחֲלֻקַּת הַסֻּכָּרִיּוֹת חָלַק חֵזִי אֶת רִגְשׁוֹתָיו וְשִׁתֵּף אֶת כֻּלָּם בְּשִׂמְחָתוֹ.

אֶת הַסֻּכָּרִיָּה שֶׁקִּבַּלְתִּי מִמֶּנּוּ דָּחַפְתִּי לַכִּיס וְהִמְשַׁכְתִּי בְּשִׁגְרַת הַיּוֹם. בְּכָל זֹאת, בְּסַךְ הַכֹּל סֻכָּרִיָּה. אַחַר הַצָּהֳרַיִם, כְּשֶׁחָזַרְתִּי הַבַּיְתָה בְּתֹם יוֹם הַלִּמּוּדִים, פָּתַחְתִּי אֶת דֶּלֶת הַכְּנִיסָה וּמָצָאתִי אֶת מוֹיְשִׁי הַקָּטָן בְּפָנִים עֲגוּמוֹת. “מָה קָרָה?”, שָׁאַלְתִּי. מוֹיְשִׁי לֹא עָנָה. הוּא סוֹבֵב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר בְּרֹגֶז, כְּאִלּוּ אֲנִי הוּא זֶה שֶׁעָשִׂיתִי לוֹ מַשֶּׁהוּ. מַכִּירִים אֶת הַסִּיבוּב הַזֶּה? אֶת הַפָּנִים שֶׁלּוֹ הוּא אָמְנָם מְסוֹבֵב, אֲבָל הַגַּב שֶׁלּוֹ צוֹעֵק בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, בְּלִי מִלִּים: “נוּ כְּבָר, תִּתְיַחֵס! תִּשְׁאַל אוֹתִי מָה קָרָה…”.

הֵבַנְתִּי אֶת הָרֶמֶז וְנִגַּשְׁתִּי אֵלָיו. “מָה קָרָה? מִישֶׁהוּ הֶעֱלִיב אוֹתְךָ?”, הֶעֱבַרְתִּי מַבָּט מָהִיר עַל הַחֶדֶר בְּנִסָּיוֹן לְאַתֵּר אֶת מְקוֹר הַצָּרָה. “כֻּלָּם קִבְּלוּ עֲנָבִים, וְרַק אֲנִי…”, כָּאן פָּרַץ מוֹיְשִׁי בִּבְכִי מַר. מָה עוֹשִׂים? וְאָז פִּתְאוֹם נִתְקַלְתִּי בִּבְלִיטָה בְּצִדֵּי הַמִּכְנָס. “הַסֻּכָּרִיָּה! אֵיךְ שָׁכַחְתִּי…”. מִיָּד שָׁלַפְתִּי וְהוֹשַׁטְתִּי אֶת הַמַּמְתָּק הַמּוֹשִׁיעַ לְעֶבְרוֹ וּבְתוֹךְ שְׁנִיּוֹת הַמַּשְׁבֵּר עָבַר לִהְיוֹת נַחֲלַת הֶעָבָר…

לְכֻלָּם אוֹ לְנִזְקָקִים?

שְׁתֵּי נְתִינוֹת, שְׁתֵּיהֶן בָּאוֹת מִתּוֹךְ לֵב טוֹב, וּבְכָל זֹאת שֹׁנִי גָּדוֹל בֵּינֵיהֶן. הַנְּתִינָה שֶׁל חֵזִי כֻּלָּהּ חֶסֶד. הוּא נוֹתֵן מִכָּל הַלֵּב, וְהַלֵּב שֶׁלּוֹ מַמָּשׁ גּוֹעֵשׁ מִשִּׂמְחָה, וּבִכְלָל לֹא אִכְפַּת לוֹ לְמִי. כְּמוֹ כָּל הַמִּשְׁפָּחָה, חֵזִי מַרְגִּישׁ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל שֶׁנַּעֲשָׂה עִמָּם עִם הִצְטָרְפוּת הַתִּינוֹק הֶחָדָשׁ, וּמִדַּת הַחֶסֶד הִיא מְדַבֶּקֶת… לָכֵן הוּא רוֹצֶה לְהַעֲנִיק לְכֻלָּם. בַּחֲסִידוּת מֻסְבָּר, כִּי מִדַּת הַחֶסֶד מִתְעוֹרֶרֶת מִתּוֹךְ אַהֲבָה, וְזֶה אוֹמֵר לִי שֶׁהָרָצוֹן שֶׁל חֵזִי לָתֵת וּלְהַעֲנִיק בְּלִי חֶשְׁבּוֹן בָּא מִתּוֹךְ אַהֲבָה לְכֻלָּם, גַּם לְמִי שֶׁאֵינוֹ הֶחָבֵר הַטּוֹב שֶׁלּוֹ.

לְעֻמַּת זֹאת, הַנְּתִינָה שֶׁלִּי בָּאָה מִמָּקוֹם שׁוֹנֶה, מְמֻקָּד יוֹתֵר. אֲנִי מְאוֹד אוֹהֵב אֶת מוֹיְשִׁי הַקָּטָן, אֲבָל הָרֶגֶשׁ שֶׁהִתְעוֹרֵר הַפַּעַם אֵלָיו הָיָה שֶׁל רַחֲמִים. כְּמוֹ בְּאַהֲבָה, גַּם רַחֲמִים גּוֹרְמִים לִי לְהַעֲנִיק וְלָתֵת, אֲבָל לֹא סְתָם כָּךְ. אֲנִי נוֹתֵן לְמִי שֶׁחָסֵר לוֹ. הָאַהֲבָה וְהַהִזְדַּהוּת שֶׁלִּי כְּלַפָּיו גּוֹרְמוֹת לִי לְהַרְגִּישׁ אֶת הַצָּרָה שֶׁלּוֹ אֶצְלִי בַּלֵּב, כְּאִלּוּ אֲנִי וְהוּא בְּאוֹתָהּ הַבְּעָיָה. הַסֻּכָּרִיָּה שֶׁעָבְרָה מִכִּיסִי אֶל יָדוֹ שֶׁל מוֹיְשִׁי מְשַׁמֶּשֶׁת לְמַעֲשֶׂה חֶבֶל הַצָּלָה הַמִּשְׁתַּלְשֵׁל מִמֶּנִּי אֵלָיו, וּמְאַפְשֵׁר לִי לְחַלֵּץ אוֹתוֹ מֵהַמַּשְׁבֵּר שֶׁפָּקַד אוֹתוֹ.

אוּלַי זֶה נִשְׁמָע מַצְחִיק. בְּסַךְ הַכֹּל לֹא קִבֵּל עֲנָבִים. אֲבָל אֶצְלוֹ הָעֲנָבִים כָּרֶגַע הֵם כָּל עוֹלָמוֹ. וְאֶצְלִי? נָכוֹן, עֲנָבִים עֲבוּרִי אֵינָם סִבָּה לִבְכִי, אֲבָל הַבֶּכִי שֶׁל מוֹיְשִׁי כֵּן. אֲנִי קְצָת עָצוּב בִּשְׁבִילוֹ עַל הָעֲנָבִים, אֲבָל הַרְבֵּה יוֹתֵר עַל הָעֻבְדָּה שֶׁעֲנָבִים הֵם אֵלּוּ שֶׁגּוֹרְמִים לוֹ לְחֻרְבַּן הַבַּיִת… מַמָּשׁ רַחְמָנוּת עַל מָה הוּא בּוֹכֶה.

לְרַחֵם עַל הַיְּצוּר הַסָּגוּר

כָּעֵת, לְאַחַר שֶׁהֵבַנּוּ קְצָת יוֹתֵר מָהֵם רַחֲמִים, אָנוּ יְכוֹלִים לְהָבִין תּוֹפָעָה מְעַנְיֶנֶת: עִיּוּן בְּסִפְרֵי מִנְיָן הַמִּצְווֹת מַצְבִּיעַ עַל שְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה (!) מִצְווֹת הַקְּשׁוּרוֹת לְבַּעֲלֵי חַיִּים הַמְּעוֹרְרוֹת אֶצְלֵנוּ אֶת רֶגֶשׁ הָרַחֲמִים. לְדֻגְמָה: מִצְוַת פְּרִיקָה מִבְּהֵמָה עֲמוּסַת מַשָּׂא, אִסּוּר אֲכִילַת אֵבֶר מִן הַחַי לִפְנֵי שְׁחִיטָתוֹ, הָאִסּוּר לִשְׁחֹט בְּהֵמָה וּבְנָהּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, וָעוֹד. מַדּוּעַ דַּוְקָא בְּיַחַס לְבַעֲלֵי חַיִּים אָנוּ מוֹצְאִים כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מִצְווֹת הַקְּשׁוּרוֹת עִם מִדַּת הָרַחֲמִים?

מִשּׁוּם שֶׁבְּהֵמָה הִיא ‘יְצוּר סָגוּר’. מָה הַכַּוָּנָה? לָאָדָם יֵשׁ רֹאשׁ עַל הַכְּתֵפַיִם, שֶׁמְּאַפְשֵׁר לוֹ לְהַבִּיט מִלְּמַעְלָה עַל הַנַּעֲשֶׂה עִמּוֹ, כְּמוֹ מִגְדָּל פִּקּוּחַ בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה. בְּמִקְרֶה שֶׁמִּתְעוֹרֶרֶת בְּעָיָה הוּא מְאַתֵּר אוֹתָהּ, וּמִיָּד מַפְעִיל אוֹתוֹ בִּמְצִיאַת פִּתְרוֹנוֹת מַתְאִימִים כְּדֵי לְהֵחָלֵץ מִמֶּנָּה.

אֲבָל רֹאשׁ הַבְּהֵמָה מֻנָּח לָהּ בֵּין הַכְּתֵפַיִם, בְּגֹבַהּ הָעֵשֶׂב שֶׁהִיא לוֹחֶכֶת מֵעַל הָאָרֶץ, וְזֶה אוֹמֵר שֶׁהִיא יְצוּר שֶׁנִּמְצָא דֵּי בְּתוֹךְ עַצְמוֹ. הִיא סְגוּרָה. בִּשְׁעַת הַיְּצִיאָה לַמִּרְעֶה הִיא אֵינָהּ עֲסוּקָה בְּתִכְנוּן הַמַּסְלוּל הַיּוֹמִי, הִיא פָּשׁוּט יוֹצֵאת לַדֶּרֶךְ, וּמָה שֶׁיִּהְיֶה – יִהְיֶה. כַּאֲשֶׁר בַּעַל חַיִּים נִקְלַע לְצָרָה – הוּא בְּצָרָה שֶׁל מַמָּשׁ. מִישֶׁהוּ חַיָּב לְחַלֵּץ אוֹתוֹ מִמֶּנָּה. נָכוֹן, גַּם הָאָדָם לֹא תָּמִיד מַצְלִיחַ לִמְצֹא פִּתְרוֹן לִבְעָיוֹתָיו. גַּם הוּא נָתוּן לְעִתִּים בְּצָרָה, וְלָכֵן גַּם כְּלַפָּיו יֵשׁ בְּהֶחְלֵט מָקוֹם לְמִדַּת הָרַחֲמִים בְּעֵת הַצֹּרֶךְ. וּבְכָל זֹאת, אֵצֶל בַּעַל חַיִּים הַצֹּרֶךְ בּוֹלֵט יוֹתֵר.

זְקוּקִים לְרַחֲמִים

וּמָה אִתָּנוּ? מָה עִם הַבְּהֵמָה שֶׁלָּנוּ?

נָכוֹן, יֵשׁ בְּקִרְבֵּנוּ נֶפֶשׁ אֱלֹקִית נִפְלָאָה, מַתָּנָה שֶׁל מַמָּשׁ מִלְּמַעְלָה, וְהַלְוַאי וְנֵדַע לְנַצֵּל אוֹתָהּ כְּפִי שֶׁרָאוּי. הִיא מַמָּשׁ אָדָם עִם רֹאשׁ עַל הַכְּתֵפַיִם. אֲבָל יַחַד עִמָּהּ אָנוּ מִתְמוֹדְדִים עִם הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁלָּנוּ, וְהִיא בְּהֶחְלֵט בִּבְעָיָה. הִיא סְגוּרָה בְּתוֹךְ עַצְמָהּ. מִישֶׁהוּ צָרִיךְ לִשְׁלֹף אוֹתָהּ מִשָּׁם. כְּדֵי לְחַלֵּץ אוֹתָהּ הִיא זְקוּקָה לְמָנָה הֲגוּנָה שֶׁל רַחֲמִים.

הָרַחֲמִים שֶׁמִּתְעוֹרְרִים בְּחֹדֶשׁ אֱלוּל בָּאִים לְחַלֵּץ אוֹתָנוּ מִשִּׁגְרַת הַשָּׁנָה שֶׁחָלְפָה וּלְהַגְבִּיהַּ לָנוּ אֶת הָרֹאשׁ. וְכָךְ, עִם רֹאשׁ מוּרָם לַשָּׁמַיִם, נוּכַל לְהַגִּיעַ מוּכָנִים אֶל רֹאשׁ הַשָּׁנָה!

שֶׁנִּזְכֶּה לְהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל רַחֲמִים רַבִּים!

שַׁבָּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!

רָזִי

דילוג לתוכן