חג ה-poorים

"משנכנס אדר מרבים בשמחה", ושיא השמחה של חודש אדר הוא כמובן חג הפורים. באוירת "תורה של פורים", שמסריה העמוקים 'מתחפשים' ומציצים מתוך נקודות מבט מפתיעות ומבודחות, נרשה לעצמנו להלביש את חג הפורים בתחפושת אנגלית, ולפרש אותו כחג ה-poorים – חג העניים והמסכנים!

שמחת האביונים

ארבע מצוות תקנו חכמים ביום הפורים: מקרא מגילה (בלילה וביום), משתה ושמחה (סעודה ביום הפורים, עם יין כיד המלך…), משלוח מנות איש לרעהו ואשה לרעותה (לפחות שתי מנות לאדם אחד), ומתנות לאביונים (כסף או מיני מאכל לפחות לשני עניים).

כל המצוות הללו מוסיפות בשמחת נס הפורים, ונוהגים להרבות בהן כדי להרבות את השמחה והאהבה בין איש לרעהו; עם כל זאת, הרמב"ם הסביר כי המצוה החשובה ביותר בפורים היא המצווה האחרונה, מתנות לאביונים:

מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". (הלכות מגילה פרק ב הלכה טז)

אם כן, רואים בעליל כי אכן פורים הוא חגם של האביונים והאומללים, ה-poorים, והמצוה הגדולה והשמחה ביותר בפורים היא לשמח את לבם של עלובי החיים הללו.

אם נתבונן ברצף של ארבע המצוות, אפשר לכאורה להסביר ששמחת הפורים מתפשטת והולכת מהפנים אל הסביבה החיצונית: היא מתחילה בנקודה הפנימית של שמחת הנס (בקריאת המגילה), עוברת לשמחת האדם בביתו עם בני משפחתו (במשתה ושמחה), מתרחבת אל חבריו ומכריו (במשלוח מנות איש לרעהו), ולבסוף מגיעה עד למסכנים שבשולי החברה (במתנות לאביונים). שמחה אמיתית מתפשטת עד לקצוות הרחוקים ביותר, ואם כן שמחת הפורים אינה מלאה כל עוד לא משתפים בה גם את מי שחייו בדרך כלל עגומים.

ההסבר של התפשטות השמחה נכון ביסודו, ועל פי הסוד, הוא משקף את הסדר האמיתי של ארבע מצוות הפורים (כנגד אותיות שם הוי' ב"ה, י-ה-ו-ה), כפי שהרחבנו במקום אחר. אבל דברי הרמב"ם המתארים את המתנות לאביונים כ"שמחה גדולה ומפוארה" שאין כמותה לא מאפשרים להסתפק בו. לפי דבריו אין כאן רק דאגה שאפילו האביונים ישמחו, אלא ששמחתם היא העיקר והשיא של חג הפורים (כלומר, שבסדר המצוות השמחה הולכת וגדלה דווקא). מדוע?

התשובה פשוטה. כשאדם עובד ומקבל משכורת הולמת, הוא מרוצה למדי. נכון, אף אחד מאתנו לא מרוצה לגמרי מהמשכורת או חושב שהיא הולמת את כישוריו ומאמציו, אבל קצת סיפוק יש, לא? לעומת זאת, כשאדם עני ואביון, מסכן וחסר כל, והוא זוכה באופן בלתי צפוי למתנה ענקית – כזו ש'מסדרת אותו' לגמרי, ועוד ניתנת מתוך אהבה והזדהות – השמחה שלו פורצת את כל הגבולות. לכן, "אין שם שמחה גדולה ומפוארה", רבת עוצמה ושלמה, כשמחת ה-poorים כאשר מזדהים עם צרתם וממלאים את חסרונם.

לא מגיע לי כלום אבל אני רוצה הכל

הכלל ההלכתי הוא שבפורים לא מדקדקים עד כמה מצבו הכלכלי של העני באמת גרוע, האם הוא עונה לקריטריונים המזכים אותו בסעד והאם הוא ממצה את כושר ההשתכרות שלו. ההיפך: בפורים, "כל הפושט יד נותנים לו". את הכלל הזה הרחיבו מאד צדיקי הדורות, מעבר למצות נתינת הצדקה ללא הגבלה בפורים, וקבעו כי הוא מגלה סוד עמוק של חג הפורים הנוגע לכל אחד ואחת: פורים הוא ההזדמנות של כל אחד מאתנו להפוך לפושט יד, המושיט את ידו בתחנונים ובתפלה לבורא העולם ומבקש על כל צרכיו. כדאי לבקש בפורים, כי אז "כל הפושט יד נותנים לו" בלי לדקדק האם באמת מגיע לו.

כלומר, לא רק שבפורים צריכים לתת מתנות לאביונים בשמחה, אלא שבפורים כל אחד מוזמן להיות אביון, ואף אחד לא יבדוק לו את חשבון הבנק. פורים הוא הזמן להשתחרר מכבלי הגאוה ומ"שיח הזכויות" המקובל, הזועקים "מגיע לנו, מגיע לנו!" (ושאם קבלנו קצת פחות ממה שנדמה לנו שראוי לנו, אז זכותנו וחובתנו להיות ממורמרים ולדרוש את זה, וכו'). אנחנו יכולים לחשוף את נקודת האין-אונים שלנו, להודות בכך שאנחנו זקוקים למתנות חינם ולשמוח עד בלי די בכל מה שאנחנו זוכים לו, למרות שבעצם לא מגיע לנו כלום (ולכן אם בכל זאת קבלנו אנחנו בהחלט יכולים לשתף בכך את כולם ולתת מתנות לכל שאר האביונים).

יותר מכך, חכמים מגדירים את האביון כנמוך ביותר במדרג העוני, זה ש"תאב לכל דבר". אפשר להבין זאת בשני מובנים: שהאביון תאב לכל דבר קטן ושמח כאשר הוא זוכה לו, ושהוא תאב להכל. כן: מי שממילא מבקש מתנות חינם, יכול לבקש את המתנות הכי גדולות. כלומר, אביון אמיתי מוכן להודות כי אמנם לא מגיע לי כלום (ולכן אני שמח בכל דבר) אבל אני רוצה הכל (אם כבר שאלת מה יכול לעזור לי…).

בפורים נפשוט יד כלפי הקדוש-ברוך-הוא, ויחד עם השמחה הכי גדולה גם נבקש מכל הלב את מילוי כל חסרונותינו הכמוסים, עד לגאולה השלמה של כולם.

מי יכול להיות מהפכן?

שיא השמחה של חג הפורים הוא ב"ונהפוך הוא" – שמחת המהפכה. על אף השמחה הגדולה בכך שהתקיים בפורים "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", אומרים חכמינו כי אין השמחה שלמה משום ש"עדיין עבדי אחשוורוש אנו" ("אכתי עבדי דאחשורוש אנן"). שמחה שלמה יש רק במהפכה שלמה, בה חוזר עם ישראל לשלוט על עצמו.

דבר זה תקף גם היום. הקמנו מדינה ויש לנו כח צבאי לשלוט בשונאינו, אך מצד שני אנו עדיין מתנהלים מתוך שעבוד לתרבויות זרות ולא מנהלים את חיינו על פי הדרכות התורה והמוסר היהודי. המהפכה השלמה תהיה רק כאשר עם ישראל יתנהג בתוקף היהודי הראוי, על פי חוקי התורה, ויעמוד זקוף כנגד כל מי שמציע אפשרות אחרת – "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה".

גם במובן זה, פורים הוא חגם של המסכנים, ה-poorים, שכידוע, רק מהם צומחות המהפכות האמיתיות. העשירים הם אלה שחיים טוב בסדר הקיים, למה להם מהפכה? גם מעמד הבינים, אף שהוא אוהב להשמיע קולות של מרמור ותסכול, מרגיש שיש לו יותר מדי מה להפסיד במהפכה (לכן "המהפכות החברתיות" שלו אינן אלא נסיונות לשפר עמדות בתוך חיי היום-יום הבורגניים).

רק העניים והמסכנים באמת, שאין להם מה להפסיד, מוכנים באמת להתמסר למהפכות. כתוב שאל דוד מלך ישראל הצטרפו בראשית דרכו "כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושה וכל איש מר נפש". באותו אופן, כדי להביא את המשיח צריכים לצאת מנקודת ההנחה שבמציאות הנוכחית אנו כה אביונים וחסרי כל, שפשוט אין לנו מה להפסיד.

ה-poorים וה-richים

ולסיום, אחרי כל המסכנות השמחה הזו, צריך להזכיר שצדיקי הדורות האחרונים הדגישו כי ליהודי 'מתאים' להיות עשיר. לכן, בתוך ה"תורה של פורים" עלינו לחפש גם את מקומם של העשירים במגלת אסתר ובחג הפורים. היכן מסתתרים העשירים? על דרך ה-poorים ביכולתנו לדרוש כי "הרצים רוכבי הרכש… יצאו דחופים ומבוהלים בדבר המלך" מתייחס ל-richים, בעלי הרכבים והרכוש!

עלינו לשלב בין ה-poorיות וה-richיות: החויה הפנימית שלנו צריכה להיות של אביון שמח, הסמוך על שולחן אביו שבשמים, פושט יד בביטחון שיתנו לו, ושמח בכל מה שהוא מקבל. אמנם, במציאות החיצונית על כל יהודי להיות עשיר, ולהרגיש כי לכל העשירות שלו, בגשמיות וברוחניות, באמצעים כלכליים ובכשרונות ברוכים, יש מטרה: את כל האמצעים האלו עלינו להקדיש, בדחיפות ובהילות, לקיים ולהפיץ בעולם את "דבר המלך" (עד לכינון מלכותו של מלך המשיח – המהפכה האמיתית לה אנו מצפים). 

poorים שמח!

לכל המאמרים על פורים…