חודש תשרי – הבן יקיר לי

מכל החודשים בשנה, חודש תשרי מלא וגדוש בחגים וימים מיוחדים, החל מראש השנה ועד שמחת תורה. אבל בין חג לחג כדאי להקדיש תשומת לב גם לחודש עצמו. במסגרת ההקבלה של שנים-עשר החודשים לשנים-עשר שבטי ישראל, הגענו כעת לשבט אפרים העומד בראש “דגל מחנה אפרים” (יחד עם מנשה ובנימין).

והנה שבט אפרים תופס מקום חשוב בתפילות ראש השנה! בהלכה כתוב שביום השני של ראש השנה מפטירים “הבן יקיר לי אפרים”. בהפטרה זו, מנבואת ירמיהו, יש כמה פסוקים ידועים, כמו “רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ”, אבל חכמים מכנים אותה דוקא על שם הפסוק החותם “הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'”. הפסוק הזה מופיע פעם נוספת בתפילה, בתוך ברכת זכרונות בתפילת מוסף (“זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד”). גם בעלי-התפילה והחזנים אוהבים את הפסוק הזה, ובהרבה בתי כנסת שרים אותו בניגון געגועים מיוחד.

ברכה ולידה

מה אומר שבט אפרים? מכל השבטים, אפרים ומנשה יוצאים מן הכלל בכך שאינם בני יעקב אבינו אלא נכדיו, בני יוסף הצדיק. יוסף מהווה המשך ישיר של אביו, וכך מגיע כוח ההולדה של יעקב לשיאו בבני-בניו, ובמיוחד באפרים, האחרון החביב, שנקרא בפירוש על שם הפריון, “וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי”. תכונת ההולדה והריבוי מתבטאת בתופעה מיוחדת בשם אפרים שהוא לשון רבים (סיומת ים)! לא לחנם, אפרים מתקשר לברכה, “בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה”, וכן בברכה הידועה “הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים [אפרים ומנשה]… וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ [יפרו וירבו כדגים, כמו שנוהגים בהרבה בתים לומר כשאוכלים דג בליל ראש השנה]”.

והנה קשר נוסף בין אפרים לראש השנה: “בראש השנה נפקדה שרה, רחל וחנה” – העקרות המפורסמות בתנ”ך נזכרו לטובה לפני ה’ בראש השנה והתברכו בפרי בטן. לכן ביום הראשון של ראש השנה קוראים בתורה “וה’ פקד את שרה“; בהפטרה קוראים על חנה שנפקדה וילדה את שמואל הנביא; ובהפטרת היום השני מזכירים את רחל אמנו, ויחד אתה את אפרים נכדה, המבטא את שלמות הברכה. כלומר, ראש השנה הוא יום מתאים לפקידת עקרות ולידה, כמו שאדם הראשון נברא בראש השנה, “זה היום תחילת מעשיך”. השנה החדשה עצמה ‘נולדת’ ביום זה, יוצאת מהמקור האלוקי הנעלם (ה’אין’) שהיתה גנוזה בתוכו, וגם תקיעת השופר יוצאת מהמקור הנעלם ונשמעת לאוזנינו בקול גדול. באמת, המושגים של פקידה ולידה שייכים לא רק באשה עקרה, אלא בכל דבר “חסום”, כל פוטנציאל שאינו מצליח להתממש, במישור הפרטי ובמישור הכללי. גם הגאולה נקראת לידה, ו”כנסת ישראל” יולדת את המלך המשיח, במהרה בימינו.

הבן יקיר שלנו…

מה אנו יודעים על שבט אפרים? מצד אחד, ממנו יצא יהושע בן נון, המנהיג הגדול שמלא את מקומו של משה רבינו. אך מצד שני, אפרים עומד בראש עשרת השבטים שמרדו במלכות בית דוד, מלכות יהודה, והקימו את מלכות ישראל (שהמלך הראשון שלה היה ירבעם בן נבט, משבט אפרים). במושגים של היום, מלכות ישראל מצטיירת כמדינה חילונית מודרנית, שיש לה קשרי תרבות חזקים עם העמים מסביב, לעומת מלכות יהודה הממשיכה לדבוק בעבודת ה’ המיוחדת בבית המקדש. ההשוואה מתחזקת לאור העובדה שמלכות יהודה היא בדרום, הנקרא בתנ”ך ימין, ומלכות ישראל בצפון הנקרא שמאל – מזכיר את “הימין הדתי” לעומת “השמאל החילוני”… בסופו של דבר, מלכות ישראל נחרבה (לפני מלכות יהודה) ועשרת השבטים הוגלו. העם היהודי של היום, ברובו הגדול, הוא מצאצאי יהודה, ונראה שאפרים וחבריו הלכו לבלי שוב. האמנם?

נחזור כעת לפסוק “הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים”. האם הפסוק משבח את אפרים? התשובה לא פשוטה. אמנם אפרים נקרא “בן יקיר” ו”ילד שעשועים”, אך לפי הדקדוק “הֲבֵן” הוא לשון שאלה – האם הוא בן יקיר וילד שעשועים?! אכן, בפסוקים לפני כן מתואר אפרים כבן שלא הלך בדרך הישר וכעת הוא נתון במאבק פנימי האם לחזור בתשובה, “שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד”. אפרים “מתנודד” ומתלבט להיכן הוא שייך, והקב”ה מתפלא כביכול ואומר “הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם”? האם הוא כזה ילד טוב? הרי יש לו עבר עשיר בחטאים, הוא השתובב והסתובב ועשה ככל העולה על רוחו. הוא בכלל לא “ילד טוב ירושלים”, ובכל זאת, ממשיך ואומר, “כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד…”! זהו סיום השאלה: האם הוא כזה ילד טוב שכאשר אני מדבר עליו אני מיד נזכר בו לטובה, באהבה וברחמים? מה קורה כאן? מדוע אני כה אוהב אותו למרות כל הצרות שהוא עשה לי?

ובכן, מתברר שה’ אוהב את אפרים בכל מצב. כמו שיעקב אבינו אהב את רחל – וכאשר הוא מביט ביוסף, אפרים ומנשה, הוא רואה את דמות דיוקנה משתקף בהם – כך הקב”ה אוהב אותנו, כמה שאנחנו שובבים. דוקא השאלה-תמיהה, “הֲבֵן יַקִּיר לִי”, מחזקת את המסקנה שלמרות הכל אפרים נזכר לטובה. כמה שבני אפרים עזבו את המורשת, כמה שהרחיקו לרעות בשדות זרים, תמיד הם חרותים עמוק-עמוק בזכרון של ה’, “זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד”, בקשר עצמי של אב לבן שאינו מתנתק לעולם. גם עשרת השבטים האבודים סופם לחזור לעם ישראל, וגם לכל הבנים האבודים שנתקו כל קשר עם עברם היהודי – יש תקוה.

תשובה על תשובה

התיאור של אפרים בהפטרת ראש-השנה מכוון ממש למציאות היום. זו נבואה מופלאה על הגאולה בכלל וקיבוץ גלויות בפרט, “הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ… קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה”. גם בכייה של רחל אמנו מסתיים בהבטחה הכפולה “וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב”, “וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם”. נכון, הנה הם שבים לגבולם! עוד ועוד יהודים שבים לארץ ישראל בדורות האחרונים, עולים ובאים מארבע כנפות תבל. מאות ואלפים ורבבות, מאות-אלפים ומיליונים… שיבת ציון בימינו אנו, ברוך ה’.

אבל “אפרים מתנודד”, והוא קורא “הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה ה’ אֱלֹהָי”. כלומר, שיבת ציון לארץ אבותינו היא בעצמה התחלה של תשובה, חזרה למקור, אבל בהמשך אנו מבינים ומרגישים שצריך להגיע לתשובה שניה, תשובה אמתית ועמוקה הרבה יותר, תשובה שתתן משמעות לתשובה הראשונה עצמה. “כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי [פעם ראשונה] נִחַמְתִּי [פעם שניה]”. ארצה עלינו, הקמנו מדינה – אבל בשביל מה לנו כל זה? האם כדי להיות “ככל הגויים”? לצרוך תרבות זולה מכל העולם? נראה שהקמנו מחדש את מלכות ישראל בראשות אפרים… הדור הראשון של מקימי המדינה, מגשימי החלום הציוני, אולי הרגיש עם זה טוב. אבל כעבור זמן מה, אנחנו קולטים שפשוט “זה לא זה”! היום, בפתחה של שנת תשע”ז, חשים בני הדור השני והשלישי למדינה שאי-אפשר להמשיך סתם כך, בריקנות המובילה לתהום… יש לנו צורך קיומי לחזור באמת בתשובה – לפנות ישירות אל ה’, בהכרה ישירה ומלאה. ממילא, גם המדינה תהפוך ממלכות אפרים המתנדנדת ל”מלכות יהודה וישראל” הקוראת בשם ה’.

האהבה והרחמים של ה’ כלפי אפרים, הבן יקיר וילד השעשועים – מעוררים את אפרים לחזור אל ה’, לא להסתפק בקיום מרוחק ומנוכר, אלא לשוב וליצור יחסים חמים וקרובים עם ה’.

רבותי, קצר ולעניין: אנחנו צריכים לעשות תשובה! כולנו כולנו, מחרדים ועד “חילוניים”. לחזור אל ה’ אלוקינו ואבינו, לא להתבייש בזה שאנחנו יהודים מאמינים הרוצים לקיים את התורה ולהיות גם אור לגויים.

נסיים בפסוקים הכתובים קצת לאחר סיום ההפטרה: “כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה’, נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה’ כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה’ כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד”. זהו העתיד שלנו, לא פחות.

בברכת שנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה!