מכון גל עיני
נכתב עלידי
האהבה היא הרגש הראשוני הצץ בטבעיות בנפש האדם הבריא כלפי סביבתו, היא תחושת משיכה כלפי מישהו אחר ורצון להתקרב אליו ולהעניק לו. אחרי כן מגיעה היראה ומאזנת את האהבה, היראה היא תחושת ריחוק או פחד שחש האדם כלפי האחר. האהבה רוצה לקרב כל אדם, להכניסו אלי הביתה ולגמול איתו אך טוב וחסד. לעומתה היראה מבקשת לצמצם בנתינה והשפעה, אמנם כבדהו – אבל גם חשדהו, היא חוששת שריבוי הנתינה אינו במקום ואף יזיק למקבלי השפע. היראה שומרת על האהבה, היא יודעת שהאהבה תיפגם ללא ריחוק ושמירה יתירה. האהבה והיראה הן שתי כנפי הלב, כדברי הזוהר, כאשר תחסר אחת מהן מעוף הלב יהיה לא מאוזן ולא יכול להתרומם.
שורש היראה
כיצד נקנה יראה לילדינו? ראשית עלינו להתמקד בהופעותיה בנפשנו פנימה. כפי ששורש כל האהבות היא אהבת ה’ והאהבה הגדולה של ה’ אלינו, כך שורש היראה היא היראה את ה’ יתברך ומידת הדין העליונה. אהבת ה’ היא השורש והמניע למצוות העשה, ויראת ה’ היא השורש וההשראה לקיום מצוות לא תעשה. בהקניית מידת היראה לילדינו אנו תורמים ליציבותם הנפשית ולגבורה שלהם בהתרחקות מן הכיעור ומן הדומה לו – יראת חטא, ובפנימיות כך אנו מחנכים אותו לדעת לצמצם את כוחותיו ולדייק אותם, ולהיות מאוזנים: להתרחק מאהבה פסולה (תאווה) ולהתקרב לאהבה טובה – דבקות בה’ והתקרבות לצדיקים.
הוקש כבודם לכבוד המקום
אז כיצד מקנים לילדים את מידת היראה? ראשית כל הגמרא מעידה כי ”מי שיש לו יראת שמים דבריו נשמעים”. כלומר הוא מקרין יראה, והכל חשים זאת ומקבלים ממנו יראה. עלינו, ההורים והמחנכים, לעסוק תדיר – כמו כל יהודי – בפיתוח האהבה והיראה שלנו לה’. שתי מצוות אלו הן מקצוע שלם ביהדות, המצריך לימוד תמידי והשקעה של זמן ומחשבה.
כשם שנצטווינו על אהבת ה’ ויראת ה’ כך מצווים אנו על כיבוד הורים ומורא אב ואם, וכן כלפי החכמים. על ההורים נאמר ”הוקש כבודם לכבוד המקום”, ובא רבי עקיבא ודרש: ”את ה’ אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים”. הכבוד והיראה כלפי ההורים והמורים מתכללים זה בזה וכאן מובן ומוחשי כי היראה איננה פחד מצמית אלא מתוך אהבה עצומה וכן הכבוד הוא מתוך יראה – יראת כבוד.
ההרגל וההקפדה על יראת כבוד להורים ולצדיקים היא בבואה למידת היראה כלפי שמיים והיא מטביעה ומרגילה את הילדים לחוש יראה. כמובן ההורים והמחנכים עצמם מכבדים ויראים מן ההורים ומן הצדיקים, ובכך משרישים מצוות אלו בבית ובכיתה.
המתקת הדינים
אנו מתחננים רבות לה’ שינהג בנו במידת החסד ולא במידת הדין – מידת הגבורה של מעלה. תפקיד הגבורה הוא כאמור לצמצם את השפע היורד מלמעלה, היא רואה היטב (ראיה-יראה) אותנו, המושפעים, ומודדת היטב את יכולתנו לקבל. סוד המתקת הדינים הוא היכולת ליצור במשפחה ובכיתה מציאות מאוזנת בה הכל רצוף אהבה גלויה וחמה, וסביב עומדים אכן הגבולות והברורים. למשל: תפקוד הבית באופן שוטף ונעים, הרגלי הארוחות והשינה, ובכיתה – כללי הכניסה לכיתה ומהלך השיעור.
בחינוך חסידי מאוזן הכל (המחנכים והילדים) חשים בבירור כי כללי המשמעת אינם העיקר אלא הכלי הטפל ותפקידם הוא רק לשמור על האהבה והקירבה הנוכחת והדומיננטית ועל השמחה הטבעית שלא תיפגם חלילה. שיטות חינוכיות המתמקדות ועסוקות יותר מדי בהנחיות עשה ולא תעשה ובכללי המשמעת מולידות יראה חיצונית, שאיננה מפתחת את היחס הפנימי האוהב אלא להיפך חלילה.
אין פירוש הדברים בלבול וחופש מוחלט או ‘קיצוץ’ הסמכות של ההורים והמורים. ילד הגדל ללא גבולות וללא תחושת דיסטנס כלפי הדמויות המבוגרות הסובבות אותו קולט ח”ו את המסר ש’הכל הפקר’ וניחא לו בהפקרות, כפי הרעה החולה הקיימת בתרבות הנוכחית בה יש שוויון של שווא. מצב זה זועק ומשווע להבדלה המאירה ומיישרת את הדעת: יש אור לעומת חושך, טוב לעומת רע, אמת לעומת שקר. כשם שכל אחד צמא לאהבה והיא מגדלת אותו, כך יש צמאון ליראה וריחוק – לאיזון הבדלה ושמירה.
מחנכים שאינם מבולבלים יודעים בתבונה בהירה ובנינוחות את תפקידם ושליחותם. לכן הם מציבים בפשיטות כללי מסגרת ברורים שאינם מעכירים את האווירה אלא שומרים על ההחיות הטבעית של החינוך היהודי השמח. כך היראה אכן שומרת וממקדת את האהבה הגדולה, והחסדים ממתיקים את הגבורות והדינים.
