חינוך לקדושה

לפעמים נדמה שהורים ומחנכים נדרשים להכריע בדילמה בלתי אפשרית: מצד אחד הרצון לחנך את הילד לחיי תורה וקדושה מרוממים, ומצד שני הרצון לפתח בהם את כוחות הנפש הטבעיים והאנושיים הפשוטים. הלא נפש בריאה היא המסד הטוב ביותר לעבודת ה’ פוריה.

ההתלבטות הזו מופיעה במלוא עוזה בסוגיית החינוך לקדושה ולשמירת הברית. נדמה שככל שנטה את הכף לכיוון חינוך קפדני לצניעות ולקדושת הברית, ניאלץ לוותר לשם כך על האנושיות הטבעית והפשוטה של הנער או הנערה; ולעומת זאת, אם החינוך שלנו מייקר את האיזון הנפשי של המחונך, לכאורה מוטל עלינו לפתח אדישות מסוימת כלפי עולם שמירת הברית והצניעות.

בעלון הפעם נלמד שיש דרך שלישית. אפשר לחנך לשמירת ההלכה והידורי החסידות, גם בענייני קדושה, ובד בבד לא להתפשר על בניין הנפש במלוא כוחותיה ובריאותה. אפשר לחנך לשאוף להיות אלוקי, בלי לוותר על הברכה שבאנושיות.

לשם כך אנחנו, ההורים והמחנכים, צריכים לעבור את תהליך התיקון שייסד הבעל שם טוב, המכונה הכנעה-הבדלה-המתקה. אנחנו צריכים להכניע את חלקי האגו שלנו, שגורמים לנו לפתח יחס לא מתוקן לנושא החינוך לקדושה; להתבדל מן ההתמודדות ולהיפתח אל מרחבי ההזדמנויות לעשות טוב שקיימים מחוץ לזירה המסוימת הזו; ולבסוף להמתיק סוד עם חבר או יועץ, כדי לשוחח על הקושי ועל דרכי ההתמודדות אִתו.

אחרי שעברנו את התהליך הזה של הכנעה-הבדלה-המתקה, נוכל לתת אותו במתנה גם לילדים או לתלמידים שלנו. באופן הזה נוכל לבנות אצלם את הגדרות המתאימות בנפש – שהן ההגדרות הברורות של ההלכות בענייני שמירת הברית וצניעות; נוכל להסביר להם שהיצרים שהם פוגשים אינם האויב שלהם, אלא כוחות-חיים שעתידים להוליד הרבה ברכה; ונוכל לסלק מדעתם תפיסות שגויות ביחס לנפילות שהם פוגשים.

בגיליון 4, “געגועים לברית“, עסקנו בהתמודדות ישירה עם נפילות ואתגרים. בגיליון הזה אנחנו מבקשים לבנות את ה”גדר”, את היחס הנפשי הנכון לכלל הסוגייה, עוד לפני הנפילות – קודם כול אצלנו, המחנכים וההורים, ולאחר מכן אצל המחונכים. שנזכה לבנות גדר טובה!

תחנה ראשונה

“גדר ערוה” – לבנות גָּדֵר בנפש

בכל נושא ההתמודדות עם היצרים קיים מתח מובנה, ובתור הורים ומחנכים אנו לעיתים עומדים נבוכים מולו. מדובר בכוחות-החיים החזקים ביותר, בפרט בשנות הנעורים, הנוגעים לעצם הקיום. למרות זאת, הדרישה ה’דתית’ היא להתנזר מהם. בפרט בדורנו, בו גיל הנישואין אינו תואם את גיל ההתפתחות הטבעי, המתח גדול עוד יותר.

כאן ישנה דילמה:

כיוון אחד להתמודדות עם המתח הזה הוא להניח ‘על השולחן’ את היצרים החזקים ולהדגיש את הדרישה האלוקית להתגבר ולהתעלות מעליהם, לצד חיזוק ועידוד במקרה של נפילה, חלילה. ככל שהעולם הופך למתירני יותר ויותר, כך נדבר על ההתמודדות, נדריך לקדושה ונילחם בכל כוחנו כדי שילדינו יצלחו את התקופה הקשה בגבורה, בקדושה ובטהרה. 

כיוון הפוך להתמודדות הוא פשוט להתעלם:

במקרים רבים ההתמודדות עם היצרים גורמת לייאוש ולעצבות. המתח הגדול והכשלונות המלווים אותו עלולים להביא לאובססיה לא בריאה בכל היחס לשמירת הברית. כדי לשמור על שפיות נפשית, יש הרוצים להנמיך את הציפיות, להתייחס אל היצר כמשהו טבעי ואנושי, ‘כולם עוברים את זה’, ולא לעשות עניין מהנפילות. 

כל אחד מהכיוונים הוא הכרעה לצד מסוים:

הכיוון הראשון הוא הכרעה אלוקית טוטלית, גם אם היא באה על חשבון השפיות האנושית והנפשית; ואילו הכיוון השני הוא הכרעה אנושית טוטלית, גם אם היא באה תוך ויתור על רגישות רוחנית גבוהה.

החסידות מלמדת כי צריך להיות עובדי ה’ בצורה טוטלית בלי לוותר על אנושיות כנה ואמיתית. יתר על כן, בחירה ב’צד האלוקי’ ורגישות רוחנית גבוהה אינן בהכרח עיסוק אובססיבי בתחום.

משום כך, עלינו למצוא דרך שבה אנו נאמנים לדרישות הרוחניות הגבוהות, אך מתוך מרגוע נפשי.

חז”ל רואים את אחת ההדרכות הבסיסיות בנושא בפסוק “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ”, ומסבירים: “הוו פרושים מן העריות, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה”. 

מהי אותה “גדר ערוה“?

באופן פשוט נראה שהכוונה להצבת גדֵרות חיצוניות, בפני המתירנות והפריצות. אולם בעומק, את הגדר עליה דיברו חז”ל עלינו לבנות בתוך הנפש. 

היצר המיני נוטה להשתלט על הנפש כולה, וכתמונת-מראה כך עלולה גם להיראות ההתמודדות אתו. כדי לבנות אישיות בריאה צריכים להציב גדרות ליצר ולעיסוק בו – לתחוֹם אותו לחלקים ברורים של האישיות ולהשאיר חלקים אחרים חופשיים ממנו. 

איך בונים את הגדר הזו בתוך הנפש? 

המלה “גדר” בעצמה מלמדת אותנו: גדירת הערווה היא בעצם הגדרה נכונה ובהירה של האיסורים בנושא שמירת הברית. לא להותיר את הנושא מעורפל, אלא ברור כשאר מצוות התורה, חלק ממכלול שלם של תורת חיים. באופן הזה, לא כל החיים יסבבו סביב שמירת הברית, וגם נפילה חלילה לא תתפוס את מרחב-הנפש כולו.

לסיכום:

בחינוך לשמירת הברית ישנם שני קטבים – מודעות לדרישות האלוקיות ועיסוק מוגבר בנושא, מול הנמכת הציפיות וחיים אנושיים-טבעיים. החסידות מלמדת לאחוז בשניהם: לעבוד את ה’ באופן מוחלט יחד עם אנושיות כנה. הדרך לכך היא הגדרת האיסור ותחימתו למקום מוגדר בנפש.

תחנה שנייה

התייחסות רגועה

היכולת להגדיר את האיסור ולתחום אותו במקום מוגדר בנפש, תלויה, במידה רבה מאוד, ביחס הנפשי הנכון שלנו, המחנכים, אליו. עוד הרבה לפני הדיבור על הנושא בפועל, יש הרבה מה ללמוד על השתיקה שלפניו. אין זו שתיקה של התעלמות, אלא בנייה של היחס הנכון שעל גביו מופיע הדיבור.

הכנעה-הבדלה-המתקה

אחד החידושים הכי מרכזיים של הבעל שם טוב, הוא התהליך של הכנעה-הבדלה-המתקה. החידוש בתהליך הזה הוא העובדה שרק בשלב השלישי והאחרון אנו ניגשים להתמודד ישירות עם הבעיה, בעוד שבשני השלבים הראשונים אנו בונים את היחס אליה. התהליך היסודי הזה זכה להסברים ויישומים רבים. כאן נסביר אותו בקצרה באחד האופנים:

כאשר דאגה מסוימת מאיימת עלינו, הצעד הראשון הוא לקיחת הדברים בפרופורציה נכונה. לשם כך אנו זקוקים להכנעה – הבנה כי התמקדנו בעצמנו יתר על המידה וייחסנו עודף חשיבות לבעיה. בחריפות, צריך להבין ש’אני לא כל כך חשוב, וממילא גם הבעיות שלי לא כל כך חשובות’. כזה אני, בעל חסרונות ובעיות שאתם אוכל להתמודד רק בעזרת ה’ – “בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו להחטיאו, ואלמלא ה’ עוזרו אין יכול לו”. שלב ההכנעהקריטי, מפני שהוא משיב את הבעיה לממדיה הטבעיים ומאפשר בהמשך שחרור נפשי. 

שלב ההבדלה הוא היכולת להסיח את הדעת, להיבדל מהדאגה ולהפסיק להזדהות אִתה. ה’התנפחות’ של הבעיה הדאיגה ושיתקה את התנהלות החיים השוטפת, וכעת אנו מבינים כי יש לנו חיים עשירים מלבדה – אנו מסוגלים לצאת מעצמנו, ללמוד, להתפלל, לשמוח ולעשות המון טוב בעולם.

עד כה, היחס הישיר אל הדאגה הסתכם בשתיקה ובבניית מצע נפשי בריא. בשלב ההמתקה אנו מתמודדים אִתה ישירות באמצעות דיבור – ממתיקים שיח עם יועץ, מדריך או חבר טוב, המסייעים לנו להעניק לה ביטוי, לחשוף אותה ולתקנה ואף לזהות את הברכה הצפונה בה.

חינוך לשמירת הברית

גם בחינוך לשמירת הברית, מודל הכנעה-הבדלה-המתקה יעזור לנו:

הדבר החשוב מכל הוא רוגע נפשי. כאשר המחנך עצמו מבוהל ודואג, אף אם הדאגה נראית כאכפתיות, הוא רק מגדיל את ממדי הבעיה. לעתים המניעים לדאגה הם מקומות לא מתוקנים שלנו, המחנכים או ההורים – יכול להיות שלא תיקַנו בשלמות את היחס שלנו לפגם הברית (ומי יכול לומר שתיקן אותו בשלמות?), או מחמת גאווה שלילית כי ‘לא ייתכן שזה קורה אצלי’. כך אנו עלולים לרצות לפתור את הבעיה כאן ועכשיו, ‘לשפוך’ על הנער את כל הידע שצברנו בנושא, ללא השקט והרוגע הנפשי שלהם אנו והנערים זקוקים כל-כך. 

משום כך, עלינו לבנות יחס רגוע לעניין. להיות בהכנעה – להתמלא בענווה, לעשות עבודה עצמית ולקבל את המציאות כפי שהיא, לא להגדיל את הבעיות אלא להתייחס לעניין בכנות. בוודאי שאל לנו להשליך על התלמיד את הפחדים שלנו מהנושא.

לאחר מכן, בשלב ההבדלה מסיחים את הדעת ולא דנים בנושא. עלינו להתרכז בעשייה חיובית, בלימוד התורה ובקיום המצוות מתוך שמחה ומנוחת הנפש. גם אם עולה שאלה מצד התלמידים, עלינו להסביר להם בנחת כי עדיף להסיח את הדעת מהנושא לדברים טובים ומשמחים – להעמקת הקשר עם ה’ מחד, וליציאה מעצמנו לעיסוק בטובת זולתנו מאידך.

לאחר שאנו והתלמיד רגועים ונינוחים, בא שלב ההמתקה, היכולת לדבר. כעת נצליח למצוא את האופן הנכון לדבר על שמירת הברית ולזהות זמנים מתאימים להדרכה בנושא.

תהליך זה בונה יחס נפשי מאוזן לשמירת הברית, יחד עם שמירה על רגישות רוחנית גבוהה ובלתי־מתפשרת. כשאנו יכולים לא לדבר על הנושא, ממקום בריא, נצליח גם לדבר עליו נכון – אנו נותנים מקום ברור לשמירת הברית ולא מתעלמים ממנה, אך חיינו אינם סובבים כולם סביב הנושא וה’פחד’ מפגמו.

כמובן, במקרים שבהם נדרשת התערבות מיידית, “לאפרושי מאיסורא” בלשון חז”ל, עלינו לדבר גלויות ולא להתעלם. אך גם במקרים אלו, הדיבור צריך להיעשות מתוך יישוב הדעת.

לסיכום:

מודל הכנעה-הבדלה-המתקה מלמד את המחנך כיצד לבנות יחס נפשי רגוע לשמירת הברית: עליו להיכנע ולקבל את המציאות, להתמקד בדברים הטובים ולאחר מכן ליזום שיחה נינוחה על הנושא.

תחנה שלישית

מבט מאוזן

לאחר בניית היחס הנפשי הנכון, כיצד מדברים עם הנערים על העניין?

הכוח לדבר בצורה בהירה טמון בתורה, המגיעה ממבטו האלוקי של ה’, ובכל הנוגע ליצרים ולדחפים – משוחררת מהמתח האנושי הטבעי. משום כך, חשוב ללמוד את חלקי התורה הרלוונטיים עם הילדים, כדי לבנות מבט מדויק ולא ‘רגשי’ על העניין.

במהלך הלימוד, ישנה נטייה, מתוך לחץ לא מתוקן, לדלג או ללמוד במהירות את המקורות המתייחסים ליצר. האמת היא שלימוד עם הילדים, אם הוא נעשה כמו שצריך, הופך להיות חלק מהשפה הפשוטה והיומיומית, על חלקיו הנוגעים לענייני הקדושה.

למעשה, עלינו ללמוד עם הנערים את הפסוקים בתורה העוסקים בפירוש בעניין – חטא ער ואונן ודיני בעל קרי בפרשת מצורע; בהלכה – את הסימנים הנוגעים לעניין ב’קיצור שלחן ערוך’ (ועם הנערות את ההלכות הנוגעות אליהן, כמו הלכות צניעות ושמירת העיניים והמחשבה); ובחסידות – את הקטעים הנוגעים לכך בספר התניא.

בכלל, חשוב להקנות לנערים מבט מאוזן: עלינו להסביר כי בשלב זה ממוקדים ב”סור מרע” ובהימנעות מהאיסור, אולם היעד העתידי הוא ה”עשה טוב” – ההכרה שבסופו של דבר ה’ נתן לנו את כוחות-החיים הללו, כדי שבזמן הנכון יבואו לידי שימוש בחתונה ובהעמדת דורות ישרים ומבורכים. 

גם היחס לבת המגיעה לגיל ההתבגרות צריך להיות ענייני ורגוע. עלינו להסביר בפשטות שהשינויים הפיזיולוגיים שהיא חווה הם “דרך נשים” שה’ יתברך טבע באישה על מנת שתזכה להרבה ילדים.

עלינו לחדד כי ישנם דברים שנתפסים כפגם גדול אך אינם כאלו, כמו ראיית קרי באונס-שינה – חז”ל אומרים “אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה”, אך כאשר אדם שומר את מחשבתו ביום, אין בראיית קרי שום חטא (שיחות הר”ן), ואף מוסבר שזו רק הפרשת פסולת מהגוף (שבילי אמונה, נתיב רביעי, שביל שלישי).

וביחס לנפילות – אין צורך להתעסק בהן יותר מדי. כדאי להכיר ולהסביר את דברי הרבי הרש”ב מליובאוויטש בספר ‘תורת שלום’ שמי שאיננו מתמודד עם פגם הברית “מפסיד חוּש בחסידות”. הניסיונות והמשברים, דווקא בתחום כל כך קיומי, יביאו בסופו של דבר לעומק אחר בעבודת ה’.

הכלל הגדול הוא היחס הבריא שלנו המחנכים. ככל שנבנה אותו, כך הדיבור הנכון יבוא כמעט בצורה טבעית, בהקשרים נכונים וכחלק מלימוד התורה. גם במקרים הדורשים את התערבותנו המיידית, היחס הזה יעזור לנו לתת מענה טוב ביישוב הדעת.

לסיכום:

הדרך הטובה לדבר על הנערים היא לימוד חלקי התורה, ההלכה והחסידות הנוגעים לעניין. התורה בונה מבט מאוזן ולא מבוהל בנושא. ככל שנבנה את היחס הבריא והתורני לנושא, כך הדיבור יבוא באופן טבעי.

תחנה רביעית

חינוך לצניעות

מעבר לכל האמור, חשוב לזכור שהחינוך בנושא מתחיל הרבה לפני גיל ההתבגרות, ביצירת אקלים של צניעות בבית: 

כיצד מחנכים לצניעות?

צניעות היא מושג צנוע השייך למקומות העמוקים ביותר בנפש. איננו רק מה שאנו מכירים על עצמנו. יש בתוכנו מקום סודי ועמוק, שאפילו אנו עצמנו איננו מכירים. זהו המקום הצנוע והמכוסה ביותר בתוכנו, ‘עצם הנפש’ שלנו, שאותו אי אפשר לחשוף. הצניעות העמוקה הזו משפיעה על הצניעות המעשית – חשיפת מקומות נסתרים בגופנו או היחשפות לתכנים לא־צנועים מקלקלת את הסוד של נשמתנו.

כשמבינים זאת אפשר בהחלט לחנך לצניעות בלי להסביר יותר מדי – זהו באמת מקום עמוק ולא מוסבר, אך חשוב ביותר. מאותה סיבה עצמה, צניעות – עוד יותר מדברים אחרים – מושפעת מהאקלים יותר ממה שהיא מושפעת מהסברה מפורשת.

למעשה, בעוד לגדולים מגדירים בפירוש את האיסור, ‘זה אסור לעשות’, לקטנים נוהגים לומר ‘זה לא צנוע’, בלי הסברים מפורטים. החדרת הצניעות כאחד היסודות החשובים בחיים, עוד לפני שהילד מבין אותו בדיוק, תעזור רבות בהתמודדות עם פיתויי גיל ההתבגרות.

עמוק מכך הוא לא מה אנו אומרים כהורים אלא כיצד אנו חיים. היסוד שהכול עומד עליו הוא התנהגות ההורים בינם לבין עצמם. כאשר אנו חיים בצניעות, אף מבלי שהילדים מודעים לכך, אנו יוצרים אקלים של קדושה בביתנו, מה שמשפיע על נפש הילדים יותר מכול.

לסיכום:

חינוך לשמירת הברית מתחיל לפני כן בחינוך לצניעות – הן בהחדרתה לילדים והן בחיי צניעות של ההורים עצמם.