מכון גל עיני
נכתב עלידי
חנוכה מחייב אותנו מדי שנה להישיר מבט במתיוון שבנו – החלק בעמנו, ובתוך כל אחד מאתנו, הנמשך לתרבות העמים ובפרט לזו המערבית. כמו בימים ההם כך בזמן הזה אנו נקראים להכיר בכך שתרבות זו באה להחשיך את עינינו, וכאז כן היום נקראים גם להפוך את החושך שלה לאור.
דומה כי בדורות האחרונים נעשה חנוכה רלוונטי מתמיד: יותר מאי פעם ‘תוקף’ אותנו המערב בתרבות עזה ועוצמתית המאיימת לכבוש את חושינו ולבנו. מהמסכים המרצדים בכף כל יד ועד להשכלה ולאמנות הממלאים כל ראש ולב, יוון החדשה מקיפה אותנו מכל עבר וקוראת לנו: נראה אתכם אוכלים אותי.
קל לפטור עצמנו בלא כלום מההתמודדות הזו – לסמן אחרים כמתיוונים החדשים ואת עצמנו כחשמונאים הישנים והטובים. אך זו הדרך הקלה והגרועה ביותר להתחמק מהנושא. כמו בכל דבר, ישנם גוונים של מתיוונים, והאתגר של כל פרט וקבוצה הוא להודות בגוון שלהם ולהתמודד עמו.
לאמן את החכמה
כאמור, שאיפתנו אינה רק לדחות את תרבות המערב ואת משיכתנו אליה אלא לברר ולתקן אותן. כאן באים לעזרתנו חז”ל ומעניקים לנו את הכלל המפורסם שעמד לנגד עינינו כמגדלור במסענו בגלות העמים: “חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין”.
אך מה בדיוק אומר כלל זה? כיצד מבחינים בין חכמה לבין תורה, ומה פירוש להאמין/לא להאמין ביחס אליהן?
הפירוש המקובל בעיני רבים היום הוא שכל “חכמה” ניטרלית, כלומר שאין בה עבודה זרה (כגון מדע וטכנולוגיה, שפות זרות, ולדעת אחדים גם הגות ותרבות) מותרת לאימוץ מתרבויות העמים ליהדות, אך “תורה” מלשון הוראה, כלומר אמונה או אידיאולוגיה המציעות דרך חיים מסוימת (כגון נצרות או בודהיזם), אינה ניתנת לאימוץ שכן הדבר נוגד את תורת ישראל.
אך פירוש זה בעייתי ובעיקר, שטחי. הוא מתעלם מהעובדה ש”חכמה” כמעט אף פעם אינה ניטרלית: כל הגות, שיטה טיפולית וכמובן יצירה תרבותית מעורבות תמיד בתפיסת עולם, ערכים ודימויים המתפקדים כמעין “תורה” עבור העמים, ויש לזקקן מתוכם.
פירוש מעמיק יותר לא יקרא את “חכמה בגוים תאמין” כקריאה להאמין שיש חכמה בגוים וכעת מותר לאמצה כמות שהיא, אלא כקריאה לְאַמֵּן אותה – לעבְּדה ולהכשירה עד שתכנס כביכול תחת כנפי האמונה. את חכמות העמים יש לגייר עד ש’יוולדו מחדש’ בתוך הסביבה הרוחנית היהודית.
נקודה, קו, שטח
לעזרתנו יכולה לבוא שלישיית מושגים שהחסידות אימצה מהגיאומטריה והעניקה להם עומק רוחני: נקודה, קו ושטח. מושגים אלו נדרשו בחסידות כמסמלים את שלושת שלבי הצמיחה הבסיסיים של כל דבר: נקודה מסמלת גרעין ראשוני, נקודת מוצא בעלת פוטנציאל בלתי ממומש; קו מסמל את הפיתוח הראשוני של הגרעין המפתחו לכיוון מסוים; שטח מסמל את התרחבות הקו לכדי מכלול מושגי שלם המוציא לפועל את מלוא ההיבטים של הרעיון.
המושג “חכמה” מזוהה בקבלה עם דימוי הנקודה. ה”חכמה בגוים” קיימת בצורת נקודות – “ניצוצות” של אמת ויופי הפזורים, כיהלומים במכרה, בתוך מכלולים שהינם תמיד חלקיים וחסרים. הסיבה היא שבהיות השכל האנושי חלק מהיקום, הוא לעד מוגבל ביכולתו לתפוס את היקום. בכל תמונת מציאות שהוא יְיַצר יהיה ‘כתם עוור’ הנובע מנקודת המבט הסובייקטיבית שלו.
אם “חכמה” היא נקודתית הרי ש”תורה” היא בבחינת שטח. התורה מקנה ‘מבט-על’ על המציאות המתייחסת בסופו של דבר לכל ההיבטים של ההוויה. חשיבה תורנית היא תמיד חשיבה רב-ממדית הפורשת בפנינו מספר רב של נקודות מבט וקוראת לנו להרכיב מהן שלם הגדול מסך חלקיו. באותו אופן, לימוד תורה הוא חוויה ‘הוליסטית’ המקיפה נושא מכל צדדיו וכן נוגעת ברבדי העומק הרוחניים שלו.
הקבלה זו מעניקה לנו הבנה חדשה ועמוקה יותר של “חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין”. המימרה אומרת שיש שלל נקודות חכמה בין אומות העולם, חלקי אמיתות רבים, אך אין אצלהם שטח שלם, תמונת עולם כוללנית הראויה לשם ‘תורה’. יתרה מכך, אם אנו מתפעלים מיצירה מחשבתית או תרבותית גויית כלשהי כאילו היתה ‘שטח’ שלם ומתוקן (גם אם אנו מזהים בה כמה נקודות תורפה או כפירה שיש לעקור), הרי שבמודע או שלא במודע אנו ‘סוגדים’ לה כביכול, כלומר רואים אותה כתורה. במקרה זה לא חל עליה עוד “חכמה בגוים תאמין” אלא “תורה בגוים אל תאמין”.
על מנת לאמץ את החכמה עלינו לגייר אותה – להוציאה מהקשרה המקורי ולטעת אותה מחדש בתוך התורה. זהו הקו המוביל מהנקודה לשטח. וכפי שגיור אינו פעולה שטחית, ובדרך משל אין די בהזאה בעלמא של כמה טיפות מים על המתגייר אלא עליו לטבול כולו במקוה טהרה, כך גם גיור חכמה מאומות העולם אינו יכול להסתפק בשיפוץ ‘נקודתי’ בלבד, אלא דורש שינוי מציאות מוחלט – הטמעתה בתמונת העולם התורנית עד שהיא הופכת להיות חלק ממנה.
שנזכה לפדות את כל נקודות האור מתרבות המערב הסובבת אותנו עד שכל “יפיותו של יפת תהא באהלי שם”, והעמים יתאחדו “לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה’ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד”. חנוכה שמח!
