חכמת הנשים

ב’שני’ של פרשת ויקהל מסופר כיצד הביאו ישראל את נדבת המשכן, מתוך נדיבות לב רבה, המכפרת על חטא העגל, עליו כתוב ב’שני’ של פרשת כי תשא. נדבת הלב מתבטאת במיוחד בנשים: “ויבאו האנשים על הנשים [הנשים קודמות[א]]… וכל אשה חכמת לב בידיה טוו… וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים” (וכן נדבת המראות לכיור וכנו בסוף הפרשה). גם בחטא העגל לא חטאו הנשים (ולא הסכימו לתת תכשיטים)[ב] וכעת בנדבת המשכן הנשים היו העיקר.

דבר נוסף המייחד את נדבת הנשים הוא שמלבד נדבת החומרים, כסף זהב ותכשיטים, הן נדבו גם מחכמתן, “וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים”. “חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ”[ג] – כדי לבנות בית לה’, “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, יש צורך בחכמת הנשים.

החכמה בטוויית היריעות

בטוויית העזים היתה חכמה מיוחדת, כמו שמפרש רש”י “היא היתה אומנות יתירה, שמעל גבי העזים טווין אותן [טוו את החוטים משערות העזים לפני שנגזזו מהן]”. חז”ל למדו מכאן ש”אין חכמה לאשה אלא בפלך”[ד]. בפנימיות, הכוונה שעיקר חכמת האשה ומלאכתה הוא לטוות חוטים לחבר ולתפור יחד.

טוויית החוטים היתה עבור יריעות המשכן: הפסוק הראשון, “ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן את תולעת השני ואת השש” מתפרש על יריעות המשכן, והפסוק השני “טוו את העזים” היינו לצורך יריעות העזים של המשכן, כמו שנאמר בגמרא “גדולה חכמה שנאמרה בעליונות יותר ממה שנאמרה בתחתונות”[ה].

יריעות המשכן בכלל הן ‘מקיפים’, אור מקיף. עשר היריעות התחתונות, הנקראות סתם ‘משכן’, הן המקיף הקרוב הנקרא ‘חיה’, ואילו אחת עשרה יריעות העזים – הנקראות ‘אהל’ על המשכן (כמו בפסוק “את המשכן [יריעות התחתונות] את אהלו [יריעות העזים]”) – הן המקיף הרחוק הנקרא ‘יחידה’, כאשר יא היריעות הן בסוד “חד ולא בחושבן”[ו] (האחד שלפני ומעל העשר). אם כן, חכמת הנשים היא לעשות את המקיפים בכלל, והמקיף הרחוק בפרט. לעומת זאת, בכלי המשכן, השייכים לאור הפנימי-הממלא, לא מצאנו תפקיד מיוחד לנשים ובפשטות הם נעשו על ידי הגברים “חכמי לב” (בראשות אהליאב ובצלאל). המקיפים שייכים לכתר עליון, הגלגלתא, וכן היריעות (ויריעות העזים בפרט) הן גג המשכן, נוטריקון גלגלתא.

המקיפים, יריעות המשכן, הם עצם הבית (היריעות נקראות משכן ואילו הקרשים נקראים קרשי המשכן, כאמצעים להחזיק את היריעות). חכמת האשה היא לעשות בית, “חכמת נשים בנתה ביתה”, “ביתו זו אשתו”[ז]! היריעות דומות לחופה (הנשאת על גבי קרשים) – והנשים עושות את החופה.

והנה שמות ראשי האומנים במלאכת המשכן, בצלאל ואהליאב, רומזים באופן מובהק ליריעות המשכן – בצלאל היינו ה-צל של המשכן (כמו שמפרשים חז”ל “בצל אל היית”[ח]), ואהליאב היינו האהל. אלא שבצלאל ואהליאב, הגברים, חושבים ברוחניות על הצל והאהל, המקיף, ואילו הנשים בחכמתן הן אלו שעושות בפועל. לבצלאל היו תלמידים וגם תלמידות, ולכל אחד ואחת הוא מלמד לפי הכשרון-החכמה המיוחדת שלו.

השראת מרים הנביאה

מי נתן את ההשראה לנשים לעשות את היריעות? ראשית, כיון שהיריעות התחתונות הן כנגד ה’חיה’, הן שייכות לחוה, ששמה היה אמור להיות חיה[ט]. אמנם עיקר ההשראה בא ממרים הנביאה, כמו שיתבאר.

נקרא כמה פסוקים בדברי הימים (וכידוע ברשימות היחס בדברי הימים גנוזים סודות גדולים): “וְכָלֵב בֶּן חֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת עֲזוּבָה אִשָּׁה וְאֶת יְרִיעוֹת… וַתָּמָת עֲזוּבָה וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת חוּר. וְחוּר הוֹלִיד אֶת אוּרִי וְאוּרִי הוֹלִיד אֶת בְּצַלְאֵל”[י]. והנה לפי חז”ל[יא], כלב בן חצרון הוא כלב בן יפונה משבט יהודה, אשתו היא מרים הנביאה המכונה גם עזובה, יריעות ואפרת, ומהם יצא בצלאל בונה המשכן. עוד אומרים חז”ל שכלב הוא אשחור עליו נאמר “וּלְאַשְׁחוּר אֲבִי תְקוֹעַ הָיוּ שְׁתֵּי נָשִׁים חֶלְאָה וְנַעֲרָה”[יב], גם חלאה ונערה הם כינויים למרים. וכך מוסבר: מרים היתה חולנית [חלאה] ופניה דומים ליריעות [חוורות, ללא אדמומית בריאה] ולכן כולם עזבוה [עזובה] ולא רצו לשאתה לאשה. עד שבא כלב ונשא אותה לשם שמים, ומכאן ש”כל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה” (ולכן נאמר שכלב הוליד את עזובה). וכל כך היתה מרים חולה עד שנאמר “ותמת עזובה”, “שנהגו בה מנהג מתה” (או ש”ותמת” היינו שנעשתה מצורעת). אך לבסוף התרפאה (כמו תחית המתים) ונעשית נערה (“חזרה בתואר פנים כנערה”, לשון רש”י). ולכן נקראת אפרת על שם הרפואה[יג], ומלשון אפריון וחן[יד], או על שם ש”היו ישראל פרים ורבין על ידיה” שהרי היא פועה המילדת את ישראל במצרים. לא רק שמרים חזרה לנערותה, אלא שהיתה יפה יותר מכל הנשים בישראל! עוד אומרים חז”ל שמרים זכתה ל”בית מלכות” (כמו שנאמר “ויעש להם בתים”) ב”דוד מלך ישראל חי וקים” שיצא ממנה.

והנה, השם “יריעות” מתפרש גם על יריעות המשכן – ממנה באה ההשראה לעשיית יריעות המשכן! כך עולה מדברי התרגום (בדברי הימים[טו]) שהיו מבזים את מרים וקוראים לה עזובה כיון שהיתה עקרה, וכיון שראה ה’ את עלבונה פקד אותה ונתן בה חכמה יתרה, והיא טוותה בחכמתה את העזים למשכן!

אם כן, יש למרים שבעה שמות: מרים, פועה, אפרת, עזובה, יריעות, חלאה, נערה[טז], כאשר עזובה ואפרת מופיעות כזוג וכן חלאה-נערה. יש שמות הרומזים לריחוק וחולי, כמו עזובה יריעות וחלאה, ואילו נערה רומז לבריאות ויפי. ויש לומר שאת יריעות המשכן התחתונות והיפות (שש, תכלת וארגמן ותולעת שני) עשתה מרים בכח ‘הצד היפה’ שלה, ואילו את יריעות העזים העליונות (והשחורות) עשתה מ’הצד החולה’ שבה (כמפורש בתרגום הנ”ל), עזובה עשתה את יריעות העזים ונערה עשתה את יריעות המשכן. דוקא מכח החולי והריחוק אפשר להגיע לדרגת היחידה.

זוג השמות (הכתוב יחד) חלאה-נערה (המבליט את הניגוד) הוא אחד משבעים הרמזים העיקריים של חן בתנ”ך (שבעים פני חן[יז]), “אשת חן תתמֹך כבוד”[יח] – בזכות מרים שהיתה “אשת חן” נבנה המשכן (עליו נאמר “ונקדש בכבדי”[יט]), “חכמת נשים בנתה ביתה”. יש עוד חן מובהק בפרשתנו, חכמה נדיבות, “חכם לב” ו”נדיב לב”, ובמיוחד החכמה והנדיבות של הנשים (כאשר בזכות חוליה של חלאה היא זכתה לחכמה).

שטות דקדושה של הנשים

למה באמת היה צריך לטוות את החוטים על גבי העזים? יש כאן סוד של “שטות דקדושה” – דבר הנראה כהנהגה ‘שטותית’ אך דוקא בו תלוי תיקון “רוח השטות” של החטא ומכחו נעשה המשכן, כמוסבר על “עצי שטים”[כ].

הדבר רמוז בשורש טוה החוזר כאן, “בידיה טוו ויביאו מטוה… טוו את העזים”. האות העיקרית בשורש היא ט, ומוסבר[כא] שה-ט רומזת לנחש (נחש מתעקל שזנבו בתוך פיו): זאת כיון שמעשה המשכן מתקן לא רק את חטא העגל אלא את גם את החטא של חוה שנשמעה לנחש! גם במלה סוטה, המתפרשת מלשון שטות (“אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות”[כב]), העיקר הוא האות ט. “תשטה” היינו “תט מדרכי צניעות” (כפירוש רש”י) – יש יושר ויש סטיה-ונטיה, וכשם שיש נטיה שלילית, למטה מטעם ודעת, כך לעומת זה יש נטיה קדושה למעלה מטעם ודעת, זוהי “שטות דקדושה”.

הדוגמאות הרגילות לשטות דקדושה נאמרו בגברים, כמו הנביאים שעושים מעשי תמהון (ונראים כמשוגעים), או החכמים המרקדים לפני הכלה[כג]. אכן, גם אצל נשים יש שטות דקדושה, אך באופן אחר מגברים (לא נאה להן להשתטות כבחורים העושים ‘שטויות’, כמו שלא נאה להן לשתות כגברים). שטות דקדושה של הנשים היא במעשים מיוחדים כמו בנדבת ועשיית המשכן, משהו שנראה לא הגיוני (עד שהגברים אינם מבינים למה נשותיהם עושות כך). האב-טיפוס של שטות דקדושה הוא “טוו את העזים”: בעזים יש עזוּת (כמו “עז כנמר”), ויש “עזות דקדושה” של האשה, למעלה מטעם ודעת.

בדורנו אנו, בזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה[כד]. הנשים הצדקניות מנדבות את כל מה שיש להן, גם את חכמתן, כדי לעשות בית לה’.