חסד – חינוך למידת האהבה

כאשר אנו מתבוננים בנושא חינוך הילדים, עלינו להקיף אותו מצדדים ובחינות שונות, ולקבל תמונה שלמה, ‘פרצוף שלם’ של ההיבטים השונים, והדגשים המגוונים בהם עלינו לנהוג במצבים השונים. מבין מידות הלב – המידה הראשונה היא מידת האהבה שהיא פנימיות ספירת החסד. לכן נעסוק כעת בחינוך מתוך אהבה ובחינוך הילדים למידת האהבה.

מהי אהבה? כל מעשה חסד נובע מאהבה שהיא רגש קירוב וחיבור שחש האדם למה שסביבו. שורשה העמוק של הרגשה זו היא האהבה של ד’ לכל יצוריו, והאהבה הטבעית של הנפש האלוקית לצור מחצבתה – ד’ יתברך. האהבה לזולת ‘מייצרת’ אצלי תחושת קרבה ואמון בו ובקשר שלי איתו עד כדי אכפתיות ועשייה טוב כלפיו.

גידול באהבה

רגש האהבה הוא חיוני וראשוני וחשיבותו כלפי הילדים היא רבה: כדי שילד יגדל ויתפתח באופן בריא עליו לחוש היטב שאוהבים אותו. האהבה הזו עוטפת אותו ומזינה את כוחותיו ואת יכולתו לחיות בבטחון בעולם ולמצוא בו בעתיד את מקומו בע”ה. הילד צריך לקבל רגש חם זה מהוריו ומחנכיו ומכל הסובב אותו, צורך זה הוא ידוע ב”ה בעולם ובקרב רוב ההורים והמחנכים, אך יש להעמיק בו. עלינו לזכור ולחוש כי מקור האהבה הוא אור החסד והאהבה של ד’ יתברך שופע תמיד על כל הברואים, וביחוד על בנו בכורו ”אוהב עמו ישראל”. אהבת ד’ אלינו היא ממש כאהבת חנם של אב לבנו בכל מקום ובכל מצב שאנו נמצאים, והיא פועלת על כוחות הנפש שלנו, ומגדלת אותנו.

במצב המתוקן החסד אינו כח פרטי, אלא קובע את האופי והמגמה גם לכל שאר הספירות. כך בנפש האדם וגם בעולמות העליונים וביחסו של ד’ לעולמו. האהבה והאמון ביכולת הקירוב והחיבור הן הפתיחה הטובה לכל מערכת יחסים בריאה. כוחות הנתינה, ההשפעה וההתגלות הבאים מכח האהבה הם בעצם המניעים של כל פעולה חינוכית. האהבה והחסד המתלוות לכל מידה ופעולה חינוכית – מרככות וממתיקות אותן.

כמים הפנים לפנים

האהבה הנטועה בלב ההורים והמחנכים באה לידי ביטוי יומיומי באקלים ושיקול הדעת שלהם, ופועלת רבות אצל הילד כאמור. אהבה זו עצמה משתקפת ומצמיחה אצל הילד את מידת האהבה. אחת מהמטרות הנעלות של החינוך היא לעורר אהבת ד’ בלב הילד, ומכוחה יתייחס הילד לכל הסובב אותו, ויפעל את מעשיו ויצירתו. וכך מסביר אדמו”ר הזקן שכח האהבה הוא השורש והמקור המניע לכל עשיית מצוות עשה שבתורה.

המחנך והאוהב הראשון הוא אברהם אבינו ואצלו נזכרת לראשונה בתורה השורש חנך – ”חניכיו ילידי ביתו” – הן אלו הנפשות אותם עשה-חינך. אברהם אבינו היה ‘רצוף אהבה’ ומכח אהבה זו שפע לאשי דורו והיה כל כך אכפתי לנעשה סביבו. כדרכו של אברהם אבינו כך עלינו לשים לב ולהתמלא היטב בתחושת האהבה לבנים והתלמידים – ומתוך אהבה זו לפעול ולהתמסר לחינוכם הטוב.

אברהם היה עסוק בחינוך עוברי אורח – גוים, ואפילו את רשעי סדום ואנשים מזרע כנען ה’ארור’ הצליח אברהם בכח אהבתו להפוך ל’ברוך’ (אליעזר עבד אברהם שהיה מזרע כנען, או אפילו כנען עצמו, לפי המדרש). בדרך רמז אפשר לדרוש את הציווי הראשון לאברהם ”לך – לך” במובן של ”לכלך” כלומר: בכח אמונתך ואהבתך הגדולה לבריות, צא ולכלך את ידיך בפרטי ולכלוכי המציאות החיצונית, היפגש עם אנשים רחוקים שאינם מתוקנים וחנך אותם לאהבה ולאהבת ד’. כך בעשייתנו החינוכית היומיומית וגם כשאנו מתמודדים עם התנהגויות לא נעימות, ומידות לא מתוקנות, מאברהם אבינו נלמד כי אהבה אמתית מולידה רצון טוב לתקן ולעזור ללא כל רוגז או יצר נקמנות.

חסד וגבורה

גם החינוך ליראת שמיים – שהיא ממידת הגבורה – נעשה על פי החסידות מתוך אהבה ועל יסוד החסד בנפש. שכן היראה עצמה נובעת מתוך אהבה גדולה ודאגה לשמירת הקשר לד’ יתברך שלא ינתק חס ושלום, ולא ייפגם כלל. וכן להפך היראה מולידה אהבה. כיצד?  פעולת צמצום וגבורה של המחנך בתוככי נפשו, ביטוש, מוסר והכרת שפלותו בעיני עצמו – פועלת אצלו רצון ויכולת לצאת מתוך עצמו ולהתמסר באהבה כנה לחינוך הזולת. בנוסף, רק מתוך מודעות עצמית של המחנך לפגמיו הוא מסוגל להגיע להזדהות אמיתית עם בנו או תלמידו במצבו הנוכחי. וכך התבטא על עצמו אברהם אבינו בשפלות עצומה ”ואנכי עפר ואפר” וניסה להציל את אנשי סדום מעונשם הקשה.

—

ערוך ומלוקט מתוך ספרי הרב יצחק גינזבורג