חסד נעוריך, אהבת כלולותיך

אשה נמלטת מבעל אלים אל חיקו של אוהב צדיק ורחמן, שבכוונתו לשאתה על כנפי נשרים ולהשפיע עליה כל טוב. אך זו מנוסה על הנפש, ללא בית מוגן באופק, ללא ביטוחים ואבטחות, נדידה אל הלא נודע.

כך היה עם ישראל בצאתו ממצרים. מאחוריו עבדות וסבל ולפניו ארץ זבת חלב ודבש, אך הדרך אל הארץ המובטחת עוברת במדבר שכולו אומר חוסר בטחון, תהו ילל ישימון בו חיים מיום ליום בלי מנוחה ובלי נחלה.

על יציאה זו ממיצרי מצרים למרחבי המדבר נאמר הפסוק המרגש, "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיה ב, ב). באותה יציאה למדבר היתה מסירות של נפש רכה בשנים דוקא, נשמת נערה הזוכרת עדיין שלא ירדה לעולם, אלא כדי לשמור אמונים לשורשה בכל מחיר. מרד נעורים דקדושה. ואכן, שנים לאחר שהתרחשה, הרושם שיצרה אותה כלות נפש קדמונית עודנו רשום בלב החתן, עודנו מעורר את אהבת נעוריו שלו כלפיה.  

באמור כאן טמונים שני שיעורים בזוגיות – אחד לצועדים אל עבר החופה והשני לאלו שזה מכבר יצאו מתחתיה. שני השיעורים הם כנגד חסד הנעורים מחד גיסא, רגשת הצעירים שטרם נישאו, ואהבת הכלולות אליה היא מובילה מאידך גיסא, רקמת היחסים הנארגת בין מי שהתכללו זה בזו בעת חתונתם.

יד ביד לתוך ערפל

לרווקים – בין אם הם יודעים כבר לצד מי יעמדו תחת חופתם ובין אם לאו – השיעור שבפסוקנו הוא התזכורת שחתונה היא צעידה אל הלא-נודע. רצפו – ככל שתאוו – את עתידכם במרצפות בטחון, ועדיין עתיד הוא להשמט תחת רגלכם ברגע שתניחוה עליו. כזו היא דרכם של עתידים. חתונה היא ההסכמה לצעוד עם השני יד ביד לתוך ערפל.

נכון, יש מקום לזהירות ותכנון ותבונה, כדברי הרמב"ם שצריך קודם לקבוע מלאכה ואז לקנות בית דירה ורק אז לשאת אשה (הלכות דעות ה, יא) וכדומה. לא השלכנו את השכל הישר ולא שכחתנו שיהודים אמונים על אמנות איבוד הראש מבלי לערפו מהכתפים. אך אחרי כל זה הרי אין ביטוח חיים נגד החיים, ועיקר ההכנה לעתיד היא ההכרה שלא ניתן להתכונן אליו. הראיה, שהנביא בפסוקנו משבח דוקא את ההליכה חסרת הוודאות אל ארץ לא זרועה. כנראה זו ממשיכה לעולמנו אור נעלה יותר מזה של הפסיעה המחושבת והזהירה, אור של מסירות נפש למעלה מטעם ודעת.

במקרים קיצוניים החששות הכלכליים אף מעכבים את מימוש הכלולות. הוא או היא רוצים בטחון כלכלי או מוטרדים מהשאלה היכן יגורו, ומחפשים בן זוג עמו דעתם תנוח. אך חשבונות רבים אלו מרחיקים את האדם משכלו ולבו הישרים. זוג שמתחתן צריך להיות נכון להקים ביתו במדבר.

וארשתיך לי לעולם

לזוג הנשוי הדגש בפסוק הוא על "זכרתי לך חסד נעוריך". "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ואדמו"ר הזקן הוסיף שאף בכל יום ויום אנו מחויבים בכך (שהרי כל יום אנו קוראים את שירת הים בתפילת שחרית). בהקשר של חיי הנישואין, שחזור היציאה ממצרים הוא החייאה מחדש של רוח הנעורים שאפשרה לנו לצאת למסע המשוגע של החיים המשותפים.

שגרת חיי הנישואין נוטה לעמעם את זכרון האור שנשא אותנו אליהם. אך במקביל, ניהול משק הבית המשותף, שנעשה קשה יותר עם השנים והילדים, יותר ויותר מצריך את אותו זכרון. לשם כך יש להקים לחיים את אותם רגעים מופלאים בהם הסכמנו לקשור בברית אחת את נשמותינו, מבלי לדעת לאן זו תגלגלנה אותן. "וארשתיך לי לעולם": מעשה האירוסין אינו נפסק אלא הוא פעולה נמשכת שיש להגשימה מחדש בכל יום ובכל רגע.

לאלו ואלו, שאינם נשואים ושהינם, מאפשרת שמיטת הבטחון את שימתו מחדש בידי מי שמעל שניהם. יחדיו הם הולכים אחריו לארץ לא זרועה, והדבר ייזכר להם.