טבת – נושא הפכים

חודש טבת הוא העשירי בחודשים (לפי המניין מחודש ניסן), ואליו שייכת המידה העשירית בשלש עשרה מידות הרחמים של הקב”ה. נספור יחד את המידות לפי שיטת המקובלים: “[א] אֵל [ב] רַחוּם [ג] וְחַנּוּן [ד] אֶרֶךְ [ה] אַפַּיִם [ו] וְרַב חֶסֶד [ז] וֶאֱמֶת. [ח] נֹצֵר חֶסֶד [ט] לָאֲלָפִים [י] נֹשֵׂא עָוֹן [יא] וָפֶשַׁע [יב] וְחַטָּאָה [יג] וְנַקֵּה”.

למעשה, אנו פותחים כעת שלישיית מידות, “נשא עון ופשע וחטאה” – ה’ סולח לעוונות, לפשעים ולחטאים שלנו. מה ההבדל בין השלשה? מסבירים חז”ל: עוון הוא מה שנעשה במזיד; פשע הוא מה שנעשה ‘להכעיס’, מרד; וחטא הוא מעשה בשגגה. בכל זאת, הפועל “נושא” מתייחס במיוחד ל”עוון” – וזו המידה המיוחדת בחודש שלנו. שימו לב שהביטוי נשיאת-עוון מופיע בסיפור הראשון בתורה של חוטא המבקש הקלה בעונש – כך טוען קין לפני ה’ “גדול עווני מנשוא?”, וה’ נענה לבקשתו ומגן עליו.

מדות הרחמים מופיעות גם בדברי הנביא מיכה “מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע…”, ונושא עוון היא המדה היחידה המופיעה בצורה זהה בתורה ובספר מיכה. והנה תרגיל מעשי ראשון: חז”ל מפרשים[א] “נושא עוון ועובר על פשע” – למי ה’ נושא עוון? למי שעובר על פשע! אם אתה יודע לוותר לזולת, הקב”ה יסלח גם לך!

לימוד זכות

הפירוש המילולי המדויק של המלה “נושא” הוא מרים כלפי מעלה, או טוען משא. אם כן, נושא עוון פירושו שה’ מרים את כובד-המשקל של העוון, שלפי שורת הדין אנו אמורים לשאת בעונשו, וכאילו לוקח את הנטל על עצמו. חכמי הגמרא^א נותנים לכך פירוש ציורי: הזכויות והחובות מוטלות על שתי כפות מאזנים, עד שהקב”ה בא ומרים את כף העוונות למעלה וכך מכריע את כף הזכות שלנו כלפי מטה!

לכאורה, מתאים יותר לומר שה’ משליך את העוונות אל התהום, וכיוצא בזה, והנה התורה מפתיעה ומדברת על נשיאה כלפי מעלה! מה משמעות הדבר שה’ מרים את העוון? נפרש זאת בכמה רמות:

רבי משה קורדובירו בספרו ‘תומר דבורה’ מפרש כך: החטא הוא מהות רוחנית שאמורה להתקיים מהחוטא עצמו (שברא את החטא), להיות ניזון מהחיות של האדם, חס ושלום. אך הקב”ה “נושא עוון” – מקיים את החטא ולא נותן לו לפגוע בחוטא, כדי לאפשר לחוטא לעשות תשובה. גם עלינו ללמוד ללכת בדרך זו, “והלכת בדרכיו”, ולהיות מוכנים לסבול את הרעות שעושים נגדנו.

פירוש נוסף יכול להיות בהשראת דמותו של הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב שהיה מלמד זכות על ישראל בכל הזדמנות, ומוצא אפילו בחטאים נקודה טובה! למשל: פעם אחת ראה רבי לוי יצחק בעל-עגלה המתפלל במרוצה תוך-כדי תיקון גלגלי העגלה (זלזול בוטה בתפילה). אמר הרבי: ריבונו של עולם, ראה את בניך, אפילו כשהם עסוקים בעגלה הם מתפללים אליך! כך אפשר לשאת-להרים את העוון.

להרים את הרע

יותר בעומק, יש לנשיאת העוון משמעות מופלאה. העוון, וכל תופעה שלילית בעולם, נובע בדרך מסוימת ממקור הטוב האלוקי! הרי ה’ הוא טוב בתכלית, מקור הטוב, והרי כל מה שיש בבריאה מגיע באמת רק ממנו. כן, גם הרע הוא ‘תוצרת’ הבריאה של הקב”ה, “יוצר אור ובורא רע”[ב]. גם מה שאנו עושים בבחירתנו, אפילו עוון במזיד גמור, הכל בסופו-של-דבר הוא חלק מסיפור הבריאה. זהו הפירוש של “נושא עוון” – ה’ מרים את התופעה השלילית אל המקור הטוב שלה! המלה ‘רע’ פירושה למטה, כמו ‘מלרע’ בארמית – כאשר נמצאים למטה הרע הוא רע, אבל הקב”ה יכול להרים את הרע, גם את העוון הרע שעשינו, ולגלות את השורש העליון ממנו הגיע הרע. שם, למעלה, הכל הוא טוב גמור.

אין הכוונה למחוק את אחריות האדם למעשיו הרעים, חס ושלום. אלא שמעל הממד של הבחירה האנושית בין טוב לרע קיים ממד אחר ובו הרע מתבטל בתוך המקור הטוב. תאמרו, איך אפשר לומר על משהו שהוא גם רע וגם טוב? הרי זהו דבר והיפוכו! נכון מאד. אבל הקב”ה הוא ‘נושא הפכים’ – שני צדדים הפוכים, שהשכל שלנו אינו מוכן להכיל יחד, מתקיימים אצל הקב”ה. הסוד של “נושא עוון” הוא נושא הפכים!

כעת מתגלה קשר בין “נושא עוון” לנישואין בין איש ואשה! ראשית, לחתן ולכלה ביום חתונתם נמחלים כל העוונות. ושנית, נישואי איש ואשה הם סוג של נשיאת הפכים – האיש הגברי והאשה הנשית מקימים משפחה אחת, איזה פלא! מכאן נוכל לומר שגם הקב”ה כשהוא “נושא עוון” הוא כאילו נושא אותו לאשה… הרי אחרי הכל מתברר שגם לעוונות היה תפקיד, ואחרי שאנו נחזור בתשובה נגלה כיצד העוונות לשעבר הופכים להיות כח מניע לטובה, “זדונות נהפכות לזכויות”[ג].

הדוגמה הבולטת לנישואין מסוג זה היא סיפורו של הנביא הוֹשֵעַ[ד]. ה’ ציווה להושע לשאת “אשת זנונים” לאשה. לאחר שילדה לו שלשה ילדים, אמר לו ה’ לפרוש ממנה. טען הושע “יש לי בנים ממנה ואיני יכול להוציאה”. אמר לו הקב”ה: אם כך אתה מרחם על אשתך ובניך, אני לא ארחם על בני ישראל אהובי?! וכך למד הושע לבקש רחמים על ישראל.   נישואי הנביא עם האשה הזונה החוטאת, מלמדים שגם הקב”ה כורת אתנו ברית נישואין, עם כל העוונות שלנו. אכן, לאחר שהושע מגלה עד כמה הוא קשור לאשתו, כנראה שגם היא קשורה אליו בנאמנות – וכך רחמי ה’ ואהבתו אלינו מביאים אותנו להתקשר אליו באמת, ככתוב בהמשך הנבואה “וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה’ תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי” (קשר של אהבה ורצון). ילדיו של הושע נקראו תחילה בשמות הרומזים לפורענות: יזרעאל (רמז שישראל יזרעו בגלות) לא-עמי, לא-רוחמה. אך לבסוף שמם התהפך לטובה: יזרעאל במשמעות של זריעה מחודשת בארץ, לא-עמי הופך לעמי ולא-רוחמה הופכת לרוחמה, “וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי” – נישואין נושאי עוון[ה].

עון-ענו-עין

כאשר ה’ נושא-מרים את המעשה הרע כלפי מעלה, המבט מתהפך. כעת, במלה עוֹן משתנה סדר האותיות והיא הופכת לעָנָו. הגאוה היא שורש לכל החטאים, והענוה היא שרש כל המידות הטובות, ההיפך הגמור מהחוצפה שיש בעוון-מזיד. לאחר גילוי מדת הרחמים, האדם עצמו מקבל כוח להתנתק מהעוון ולהתחיל לנהוג בענוה, בהכרה פנימית של ‘בטול’ כלפי ה’ (החל מ’בטול היש’, לכפוף את הישות שבו בפני ה’, ועד ל’בטול במציאות’ כאשר אינו חש מציאות נפרדת מה’). בדרך זו, גם הפשע והחטאה מתהפכים: הפשע הופך לשפע, והחטאה הופכת לחיטוי, “תחטאני באזוב ואטהר”.

מצאנו, אם כן, קשר בין מדות הרחמים למדת הענוה. והנה רמז יפה: רחמים ענוה ראשי תבות רע – מתקנים את הרע על ידי מדת הרחמים של ה’ ומדת הענוה של האדם. מדות הרחמים הן שלש עשרה, מספר חשוב מאד (13 = אחד = אהבה), והנה המלה רחמים בגימטריא 298, חסר אחד כדי להגיע לכפולת 13 (כלומר רחמים עם ‘הכולל’ = 23 פעמים 13), אך בתוספת הענוה, רחמים ועוד ענוה = 33 פעמים 13 (גל פעמים אהבה).

ארץ ישראל

שלש עשרה מדות הרחמים ‘מאירות’ במיוחד בארץ ישראל, ובמיוחד המידה של “נושא עון”, כמובא ברמב”ם “אמרו חכמים, כל השוכן בארץ ישראל עוונותיו מחולין, שנאמר.. הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן”[ו]. עצם הזכות של המגורים בארץ פועלת מחילת עוונות, במיוחד כשאנו מודעים למשמעות היותנו בארץ הקודש. ממילא, בארץ קל יותר לחזור בתשובה, נצלו את ההזדמנות!

כל זה נוגע להשגחה המיוחדת על הארץ ויושביה. ההשגחה מכונה עין ה’, כמו שנאמר על ארץ ישראל “תָּמִיד עֵינֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ”[ז], וכעת נשים לב לקשר בין עין לעון: העון מתחיל מהתעלמות-הכחשה של ההשגחה האלוקית, ומאידך ככל שנהיה מודעים לעיני ה’ המביטות בנו כך נתנתק מכל עון וה’ ישא את העוון ויהפוך אותו לטובה. האות שבה נברא חודש טבת היא עי”ן – ה’ מסתכל בנו בעין טובה (טבת). אלו החיים הטובים בארץ הטובה בחודש טבת.