טבת – עין טובה

איך אנו יכולים לשנות את נקודת המבט על השני, לפקוח מחדש את העינים ולראות אותו באור חיובי? המשימה הזו מתאימה לחודש טבת, שכן לפי הקבלה החודש הזה נברא באות עי”ן, וחיבור פשוט בין שם האות לשם החודש יוצר את המושג עין טובה.

במסכת אבות, המוקדשת לתיקון המדות, נאמר ש”עין טובה” היא מדה שהצטיין בה אברהם אבינו לעומת “עין רעה” שהיא מדתו של בלעם הרשע – ועלינו להיות “מתלמידיו של אברהם אבינו” שזוכים להיות “אוכלים בעולם הזה [חיים טובים ומאושרים] ונוחלים לעולם הבא [שכר מעשיהם הטובים]”[1]. באופן פשוט, “עין טובה” פירושה הסתכלות חיובית על השני – לעומת התכונה של עין רעה שרואה ומבליטה את חצי הכוס הריקה והרעה, ההתמחות של בלעם הרשע. אך כיצד מצליחים לאמץ את המבט הזה של עין טובה?

איך העין רואה

לשם כך, נתבונן באות המיוחדת שלנו, עי”ן, ונתחיל בכך שלמלה עין יש שלש משמעויות עיקריות בלשון הקודש: א. אבר הראיה. ב. מראה הדבר והגוון שלו, כמו בפסוקים “עֵין הארץ”[2], “ועינו כעֵין הבדֹלח”[3]. ג. מעיָן, כמו “אנכי נצב על עֵין המים”[4]. המשמעויות קשורות זו בזו, שכן העין שלנו רואה את מראה הדבר, ויש דמיון מפתיע בין העין (שממנה נובעות כל הזמן טיפות-דמעות) למעין מים חיים.

העין היא אבר מופלא, ותהליך הראיה עד העיבוד הסופי של התפיסה החזותית במוח הוא מופלא עוד יותר. רגילים לחשוב שהראיה היא אוביקטיבית לגמרי, אנו רואים את הדבר בדיוק כפי שהוא – אבל ככל שמכירים את מערכת הראיה מבינים שהראיה אינה סתם שיקוף של המציאות החיצונית, אלא (בעיקר) איך אנחנו קולטים אותה. ואם בראיה הפיזית כך, קל-וחומר בראיה הרוחנית: איך אני רואה את השני ושופט אותו? תלוי בנקודת המבט שלי. עֵין הדבר (המראה והגוון שלו) תלויה בעיִן שלי (ובהמשך נגיע גם למעיָן). אך עדיין צריך להבין, איך אפשר לקבוע ולכוון את נקודת המבט?

עין של ענוָה

כעת נעבור לצורתה של האות עי”ן. ראשית נבחין בדבר הבולט לעין, שלאות עי”ן יש שתי עינים! פשוט הביטו על האות ודמיינו את שתי העינים שבראשה מסתכלות עליכם. ליתר דיוק, בספרי הקבלה מבואר שהאות עי”ן נכתבת כמו נו”ן מאורכת שנעוצה בה האות וא”ו (ושוב אתם מוזמנים להפעיל את הדמיון). כעת נצרף את האותיות עי”ן, נו”ן, וא”ו, ונקבל את המלה ענו – “והאיש משה עָנָו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה”[5] .

בהקשר שלנו, הענוָה היא המדה היסודית בנפש שמכוונת את הראיה הטובה. כיון שמשה רבינו “ענו מכל האדם”, הוא לא מחפש למדוד את עצמו במשהו מעל מישהו אחר, ולכן הוא מביט בכולם בעין יפה ובעין טובה. קל להביט בעין טובה על “אנשים טובים”, אך מה באשר לאנשים שבאמת עושים מעשים רעים? אלא שמשה יכול לראות בכל אדם נקודה טובה, ואף משהו יחודי שיש בו ואין למשה רבינו! גם אם בפועל מעשיו גרועים, מי יודע מה היה יוצא ממני אילו הייתי נמצא בדיוק באותו מצב? והרי לעולם לא אוכל להיות בדיוק במצבו של השני. “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”[6], וכיון שלעולם לא תגיע למקומו לעולם אל תדון אותו לחובה, אלא “הוה דן את כל האדם לכף זכות”[7]. כך גם אברהם אבינו, הוא הראשון בתורה שמצוין במדת הענוה, “ואנכי עפר ואפר”[8], ולכן יש לו עין טובה מאד על כולם.

כאשר אנו מסגלים לעצמנו את הראיה בעין טובה על כולם, אנו מגלים שבכל יהודי יש מעין מים חיים. וגם אם המעין סתום ומכוסה באבנים קשות, ראיה אוהבת וחיובית יכולה לחשוף אותו ולהוציא את המים החיים החוצה. מקור המים של בני ישראל לאחר יציאת מצרים, בארבעים שנות הנדודים במדבר, היה באר פלאית, המכונה “בארה של מרים” – מרים הנביאה בעיניה הטובות ראתה את המים המתוקים שיש בכל יהודי (גם אם כלפי חוץ הוא דומה למים מרִים), וכך הבאר עולה ונובעת, “עלי באר עֱנוּ לה”[9].

לראות בשבעים גוונים

הגענו אל הערך המספרי של האות עי”ן – שבעים. המספר שבעים מופיע בתורה בכמה הקשרים מפורסמים: בני נח מתפלגים לשבעים אומות, המדברות בשבעים לשונות-שפות, בשבעים נפש יורדים יעקב ובניו למצרים, משה רבינו אוסף שבעים זקנים להנהגת עם ישראל ומכאן גם שבעים ואחד הזקנים-השופטים הקבועים בסנהדרין (בית הדין הגדול). בדברי חז”ל, מפורסם הביטוי “שבעים פנים לתורה” ומוזכר גם שיש שבעים שמות לקב”ה.

מה המשותף לכל אלו? כולם עוסקים במניפה של גוונים שונים המבטאים דבר אחד, שבעים נקודות-מבט על אותו הדבר. אחת התופעות המרתקות בנוגע לאות עי”ן היא היחס בינה ובין האות אל”ף – לא רק בהגייה הקרובה של שתיהן (וכידוע בהרבה שפות אין מקבילה לאות עי”ן, וגם רבים מאיתנו אינם מצליחים לבטא אותה כראוי), אלא גם בהרבה מאד צמדי-מלים שבהם האות אל”ף מבטאת את הנקודה הפנימית של האות עי”ן (למשל, אור-עור – עור האדם מכסה על אור הנשמה[10]). כך גם ביחס למספרי השבעים – כולם מבטאים את הדבר האחד שבפנים, העי”ן (70) סובבת את האל”ף (1).

בהקשר שלנו, אפשר להביט בכל יהודי בשבעים פנים ססגוניות, שבעים נקודות-מבט הנקלטות בעין המתבונן (כאשר המלה פנים שוה בגימטריא עינים). כמו שבני ישראל מתחילים את דרכם כעם במספר שבעים נפש (כפי שקוראים בתורה במהלך חודש טבת), כך יש בכל יהודי השתקפות של שבעים פנים שונות. הסוד של העין הטובה הוא לדעת לבחור את הפנים שבהן הזולת נראה הכי טוב והכי יפה, לכוון את העין שלנו לקלוט את הפנים היפות הללו.

לדעת לכעוס

אחרי כל הדבורים היפים על אהבה ועין טובה, יש משהו בחודש טבת שלכאורה מקלקל את החגיגה. לפי הקבלה, חוש הנפש המיוחד לחודש טבת הוא חוש הכעס! איך מתיישב חוש הכעס עם המדה היסודית של העין הטובה שאנו עמלים לרכוש כתלמידי אברהם אבינו?

יש כעס ויש כעס. “בשלשה דברים אדם ניכר, בכוסו בכיסו ובכעסו”[11] – מה נמצא שם מתחת לכסוי, מה מכוסה בתוך הכיס, מה נמצא בתוך הכוס, ואיזו עין נמצאת מתחת לכסוי ויוצרת את המלה כעס. כעס שנובע מעין רעה (כמו כעסו של בלעם) הוא כעס שלילי וארסי, מחריב את העולם, כעס שנובע מתוך גאוה שרותחת על כל מה שלא מתאים לי וכפוף תחתי, “כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה”[12].

אבל מי שנוהג במדת עין טובה, מי שתוכו מלא ענוה – כמו אברהם אבינו ומשה רבינו – יודע גם לכעוס ולרגוז בצורה נכונה. הכעס הנכון מתחיל בזה שאדם כועס על עצמו, ליתר דיוק – על הצדדים הרעים שבו, “לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר ‘רגזו ואל תחטאו’[13]“[14]. האדם נברא עם שתי עינים (כמו בצורת האות עי”ן) – אחת להביט על הזולת בעין טובה, והשניה להביט על עצמי בעין ביקורתית (כדי לתקן, ולא במגמה של יאוש חלילה). ממילא, כאשר אני רואה משהו לא טוב בזולת, ראשית עלי לכעוס על היצר הרע שלי שמפריע לי לראות את הטוב שבזולת. אחר כך, אני מביט שוב על הזולת בעין טובה, דן אותו לכף זכות, ומצליח להפריד בינו ובין מעשיו ויצרו-הרע. כך ניתן להגיע לכעס מבורר, לכעוס על הרע עצמו ולערוך מולו מלחמת חורמה.  

יש “עין טובה” מזויפת, שמפזרת רק פרחים ואהבה מתוקה. עין כזו אינה מבדילה בין טוב לרע ובין קודש לטומאה, וכך היא מכשירה כל עוול ורוע ובסופו של דבר היא מביאה חורבן. אבל עין טובה אמיתית יודעת להבליט את הטוב ולהדגיש אותו, לכעוס על הרע ולהלחם בו, עד לנצחון הטוב על הרע, בנפש האדם ובעולם כולו.