מכון גל עיני
נכתב עלידי
הערה: כמובן שמאמר באתר אינו מהווה תשובה מלאה לבעיות הממשיות במציאות. "כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהם שונות", ולכל סיפור ישנה מורכבות רבה וייחודיות משלו, אשר יכולים לקבל התייחסות אמתית רק בייעוץ אישי. כאן רק נשתדל להאיר זוית מסוימת של התיחסות לדברים.
שאלה:
יש לנו ילד בן 4, ואנחנו רואים שיש לו קשיים התנהגותיים: הוא לא שקט, קשה לו עם החברה סביבו ומפתח הרבה מריבות, ממהר להתפרץ כאשר דברים לא מסתדרים בהתאם לרצונותיו, ובכלל משדר מצוקה וחוסר שקט. צוות הגן הפנה אותנו לטיפול רגשי עבור הילד, ואנו שואלים האם יש ל"תורת הנפש" על פי החסידות מה להציע בתחום הזה.
תשובה:
כשרוצים לעזור לילד, יש להתבונן על הקיום שלו בהקשר הרחב והשלם שלו. ילד אינו חי לבד (ברוך ה') אלא יחד עם הוריו, אשר בהשגחה פרטית נבחרו להיות הוריו מטפליו ומחנכיו. היחסים שלו איתם, וכן ההתייחסות שלהם אליו משמעותיים ביותר לגבי התפתחותו והתנהגותו הבריאה. הרצון לפתור באופן ישיר ומיידי את הקשיים של הילד באמצעות טיפול רגשי הוא בבחינת "דרך קצרה וארוכה". ונסביר:
ארוכה וקצרה – קצרה וארוכה
אחד העקרונות המרכזיים בדרכה המעמיקה של החסידות (כפי שמופיע בהקדמת ספר התניא) הוא ההעדפה של "דרך ארוכה וקצרה" על פני "דרך קצרה וארוכה".
בדרך כלל הפירוש נוגע לגבי הדרך להגיע אל הלב:
הדרך הקצרה וארוכה מנסה להגיע ישירות אל הלב, דרך כלים המעוררים חוויות רגשיות. פעמים רבות אכן ניתן לחוש באופן מיידי התעוררות התרחשות נפשית, אבל מתברר שבחשבון ארוך טווח זוהי דרך ארוכה, שכן השינוי אינו עמוק ויסודי, וההתעוררות נוגעת רק לרובד החיצוני של הלב ולא אל פנימיותו.
לעומת זאת, הדרך הארוכה והקצרה מפלסת דרכה אל הלב דרך ההתבוננות השכלית. אמנם בתחילה נראה כי זוהי דרך ארוכה, משום שהיא אינה מספקת משוב חוויתי מיידי, וכן נראה שהדרך מתפתלת ולא פונה אל היעד, אל הלב. אבל בטווח הארוך מתברר שזוהי הדרך הקצרה באמת, שכן השינויים שנעשים באמצעותה מחזיקים מעמד מכיון שהם מבוססים על שינוי עמוק ועל נגיעה בפנימיות הלב.
ולענייננו:
בקבלה ובחסידות, כחות השכל (החכמה והבינה) משולים לאבא ואמא, ואילו מידות הלב משולים לילד ("זעיר אנפין" – קטן הפנים). וכך, הדרך הקצרה פונה ישר אל הלב – אל הילד. ייתכן שבטווח המיידי תורגש הקלה, וייווצר הרושם שהילד מקבל את הפתרון הנצרך לו. אבל בטווח ארוך עלול להתברר שהבעיות המרכזיות עדיין עומדות בתוקפן, ואמנם סיפקנו פה ושם חוויות חיוביות לילד אבל לא קידמנו אותו בהתמודדות משמעותית עם הבעיות האמתיות שעומדות בפניו.
הפתרון – דרך ההורים
אם ברצוננו אכן לעזור לילד באמת, עלינו לפנות אל הדרך הארוכה שהיא הקצרה באמת, והיא הדרך שהולכת קודם אל האבא והאמא, ורק דרכם מגיעה אל הילד. אמנם, ייתכן שכאן הילד לא ירגיש שינוי מיידי, שכן העבודה נעשית במקום אחר – אצל ההורים – אבל לטווח ארוך השינוי שיעשו ההורים במציאות הנפשית שלהם, ובהתייחסות שלהם אל הילד, הוא שינוי משמעותי, בוגר ובר-קיימא.
בכלל, כאשר ההורים הנם ברי שיח וברי שינוי והתקדמות (ובדרך כלל, עלינו להאמין שאכן כך, שכן הקדוש-ברוך-הוא מאמין בהם ומינה אותם כהורי הילד), המחשבה שמישהו אחר ("בעל מקצוע") יכול לעזור לילד יותר מאשר הוריו, היא מחשבה מוטעית ומבלבלת. שווה בנפשך: כמה זמן יכול להקדיש איש המקצוע לילד? שעה, שעתיים בשבוע? וכמה זמן הילד שוהה עם ההורים? ואיזו רמת מחויבות לאיש המקצוע כלפי הילד, לעומת המחויבות של ההורים? וכמה אהבה יכול איש המקצוע לפתח כלפי הילד לעומת האהבה הטבעית של ההורים?
נכון, לפעמים נראה קשה ארוך ומתיש לבחון לעומק ובמחויבות את המצב הנפשי שלנו ההורים, את היחס וההתייחסות לילדים, את הקשיים שאנו מעמיסים עליהם בעקבות התסבוכות שאנו עצמנו נתונים בהם, ולכן אנו מעדיפים "להעביר את הבעיה הלאה" אל מוסדות החינוך ואנשי המקצוע, שהם יעזרו לילד. אבל אם כנים אנחנו ורוצים באמת לעזור, אל לנו להתחמק מהדרך הישרה – גם אם היא נראית בתחילה ארוכה ופונה לכיוונים אחרים, מכיון שבסופו של דבר היא זו שתוביל אותנו בבטחה אל היעד הרצוי.
