טעם ודעת

למלה טעם בשפה העברית יש כמה משמעויות: אפשר לטעום בפה, בלשון ובחיך, את טעמו הממשי של המאכל, “טעמו כצפיחית בדבש”, ואפשר ‘לטעום’ בשכל את משמעות הדבר, לגלות האם יש בו הגיון או שהוא תפל, חסר-טעם וטפשי. כך אנו אומרים ‘טעם’ על סיבה ותכלית: מה הטעם במעשה הזה? האם אתה חש טעם בחיים, משמעות ותכלית, או שהימים חולפים-עוברים לידך באופן סתמי ואפור…

הקשר בין טעם הפרי לטעם השכלי, בין הטעם הגשמי לטעם הרוחני – מתחיל ב”עץ הדעת” בגן העדן, שפירותיו טובים למאכל והוא מעורר דעת. כך מתפלל גם משורר ספר תהלים “טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי כִּי בְמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי”[א], מבקש לחוש טעם טוב בתורה ובמצוות.

עץ החיים

איפה נמצא את טעם החיים? איך חיינו יהיו ‘טעימים’ ובעלי משמעות?

נכון, הטעם הפיזי של המאכל איננו שלילי. הרי אנו טורחים להכין ‘מטעמים’ לשבתות וחגים! אבל אם עולמנו מסתיים ומגיע לשיאו בתוך הצלחת, אין בו טעם אמתי, הוא זמני ונמאס לבסוף. ביהדות, טעם המאכל הגשמי מתלווה לטעם רוחני, הגוף טועם והנשמה טועמת, חגיגה של טעמים.

נחזור רגע לעולם העצים: הזכרנו את עץ הדעת, החכמה וההשכלה, המדע והאינטליגנציה. יש בזה הרבה טעם טוב, אך לצדו גם טעם מר ומסוכן, “עץ הדעת טוב ורע”. חכמה וידע יכולים להיות כלי משחית נורא, לפרט ולחברה, והנחש מחייך למראה החורבן…

העץ המושלם, האידיאלי, הוא “עץ החיים” הנטוע באמצע גן העדן. איך מגיעים היום לעץ החיים? בתורה עליה נאמר “עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר”. יהודי הקושר את חייו לתורה, מקפיד על ‘טעימות’ של שיעורי תורה וקיום מצוות – הריהו מחובר לעץ החיים, יונק ממנו טעם ומשמעות נצחית. באמת, מי שאוחז בעץ החיים יכול לטעום גם מעץ הדעת, לחבר את החכמה האנושית עם חכמת התורה האלוקית.

ניגון החיים

כדי לחוש את הטעם האמתי בתורה עצמה, צריך לעסוק בממד הפנימי שלה, פנימיות התורה, “טעמי תורה”. מתן תורה היה אמנם לפני אלפי שנים, ולא יהיה פעם נוספת, אך הרובד הפנימי של התורה הולך ומתגלה עוד ועוד במשך הדורות, במיוחד בחכמת הקבלה ותורת החסידות. למעשה, אחד המרכיבים החשובים ביותר של ימות המשיח הוא גילוי טעמי תורה, הפרי הטעים ביותר בעולם.

והנה עוד שימוש מפתיע למלה טעם: “טעמי המקרא”, סימני הנגינה בתנ”ך. הטעמים מפרשים את הפסוקים ומטעימים משמעות, אך מעבר לכך: בעצם הנגינה יש מעין טעם עדין, “גן עדן” של “ניגון עדין”. הקשר בין טעם הפרי לנגינה מתבטא גם בכך שפירות ארץ-ישראל נקראים בתורה “זמרת הארץ” – לטעום ולשיר…

והנה לפי הקבלה, ‘טעמי המקרא’ הם הרובד העליון ביותר בתורה: האותיות עצמן הן מעין גוף; הניקוד הוא רוח-חיים המניעה את האותיות; והטעמים הם הנשמה הפנימית-הנסתרת. ככל שאנו עוסקים בטעמי התורה, ברבדים הנסתרים והפנימיים שבה, כך הנשמה קולטת את הניגון המתוק של עץ החיים, הניגון של גן העדן האבוד, טעם החיים.