ט’ ניסן – שבט בנימין: הזדהות עם רחל

כשם שאפרים ומנשה, בני יוסף, חשבו על אביהם וסבם תוך כדי קיום המצוה, כך בנימין אחיהם מקריב את כל קרבנותיו כנגד אמו – רחל אמנו – וכנגד העובר עליה ועל תולדותיה. בעוד בני יוסף, ה”צדיק עליון” (שבבחינת יסוד ז”א), מזדהים יותר עם יעקב, הרי שבנימין, ה”צדיק תחתון”[1] (שבבחינת יסוד נוקבא), מזדהה יותר עם רחל[2]. בנימין נולד בזכות מסירות נפשה של רחל, אשר התפללה שתזכה לבן נוסף וזכתה לו במסירות נפש ממש (כאשר היא ‘ילדה את עצמה’ כביכול, כמבואר בקבלה, ועל כן הסתלקה מן העולם בלידת בנימין), ולכן כל חייו ומצוותיו (ואף חיי ומצוות תולדותיו) עם על שמה ובזכותה – והוא מכוון לכך באופן מודע.

זכות זו של רחל מלווה גם אותנו – המצוות שלנו הן בזכות רחל המבכה על בניה ונענית בהבטחת ה’ כי “יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם”[3]. בהתקשרות לרחל אמנו – הן בכוונה, ובהן בהשתטחות ובתפלה על קברה – יש לדעת כי כל עבודת “להביא לימות המשיח”[4] (בכל מצוה ומצוה) באה בזכות תפלותיה ודמעותיה של רחל (העולה דמעה דמעה[5]) ומכחה. כמובן, מעבר להזדהות של כל בני ישראל עם רחל אמנו – עקרת הבית והאם המתפללת על הגאולה – הרי יש כוונה כללית עוד יותר בהזדהות עם רחל. רחל היא המייצגת של “שכינתא דקודשא בריך הוא”, וקיום המצוות באופן הנעלה ביותר הוא של החסיד “המתחסד עם קונו, עם קן דיליה, ליחדא קוב”ה ושכינתיה בתחתונים”[6]. החסיד מקיים את כל המצוות בכוונת “לאקמא שכינתא מעפרא” – זו כוונת בנימין הצדיק עמה עלינו להזדהות ביום זה[7].

^[1].  זהר ח”א קנג, ב; ספר הליקוטים ויצא פל”ו. ובכ”מ.

^[2].  רחל בנימין משלימים ל‑400, כ ברבוע, שלמות מיוחדת של ארבע מאות שקל של אברהם ושרה כו’. רחל קראה לבנימין בשעת פטירתה בן אוני, העולה 119, בגימטריא דמעה, חצי רחל (סוד “שלם וחצי”, עצם והתפשטות. קשת וחץ, האומנות המיוחדת של שבט בנימין).

^[3].  ירמיה לא, טז.

^[4].  ע”פ ברכות פ”א מ”ה.

^[5].  פע”ח שער הזמירות פ”ה.

^[6].  הקדמת תקו”ז א, ב. וראה לוח “היום יום” יד כסלו, כי זו המדרגה הנעלית ביותר של החסיד.

^[7].  ההפרש בין רחל לשכינה הוא 147, שנות יעקב, שבאהבתו לרחל גם מכוון “לאקמא שכינתא מעפרא”, להקים את כנסת ישראל.