יוֹדְעֵי תְּרוּעָה

הַשָּׁנָה עוֹמֶדֶת לְהִסְתַּיֵּם וְעִמָּהּ חֹדֶשׁ יְמֵי הַתְּשׁוּבָה. בְּמֶשֶׁךְ הַחֹדֶשׁ הָאַחֲרוֹן שָׁמַעְנוּ בְּכָל בֹּקֶר אֶת תְּקִיעַת הַשּׁוֹפָר, הַמְּעוֹרֶרֶת אוֹתָנוּ מִתַּרְדֵּמַת הַשִּׁגְרָה וְקוֹרֵאת לָנוּ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. אֵלּוּ תְּקִיעוֹת שֶׁל הֲכָנָה, כִּי הַתְּקִיעוֹת הָעִקָּרִיּוֹת מַגִּיעוֹת בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה – הַיּוֹם בּוֹ אָנוּ מַכְתִּירִים אֶת ה’ עָלֵינוּ לְמֶלֶךְ.

מְסֻפָּר עַל רַבִּי זְאֵב ווֹלְף קִיצִיס, מִגְּדוֹלֵי תַּלְמִידֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ, שֶׁלִּקְרַאת הַיּוֹם הַגָּדוֹל הִתְבַּקֵּשׁ מֵאֵת רַבּוֹ לִהְיוֹת בַּעַל תּוֹקֵעַ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. יָשַׁב רַבִּי זְאֵב וְלָמַד מִתּוֹךְ הַסְּפָרִים אֶת כָּל כַּוָּנוֹת הַקַּבָּלָה לִתְקִיעַת הַשּׁוֹפָר עַד שֶׁיָּדַע אוֹתָן עַל בֻּרְיָן. וְהִנֵּה, כְּשֶׁהִגִּיעַ לְ’רֶגַע הָאֱמֶת’, לִתְקִיעַת הַשּׁוֹפָר, חָשְׁכוּ עֵינָיו – כָּל כַּוָּנוֹת הַתְּקִיעוֹת פָּרְחוּ מֵרֹאשׁוֹ כָּלִיל. הוּא נִסָּה לְאַמֵּץ אֶת מֹחוֹ וּלְהִזָּכֵר, אַךְ לַשָּׁוְא. לִבּוֹ נִשְׁבַּר בְּקִרְבּוֹ. לִתְקֹעַ סְתָם כָּךְ? הַבַּעַל שֵׁם טוֹב קָלַט מִיָּד אֶת הַמִּתְרַחֵשׁ, גָּחַן לְעֶבְרוֹ וְלָחַשׁ לוֹ: “דַּע לְךָ, לֵב נִשְׁבַּר הוּא הַכַּוָּנָה הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר לַתְּקִיעוֹת!”…

אֵיזֶה עַם מְיֻחָד הוּא עַם יִשְׂרָאֵל! בָּאִים לְהַכְתִּיר אֶת הַמֶּלֶךְ בַּמַּעֲמָד הֲכִי מְפֹאָר שֶׁרַק אֶפְשָׁר, וּבְתוֹךְ-תּוֹכָם הַלֵּב נִשְׁבָּר. “אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה”, וְלֹא רַק ‘תּוֹקְעֵי’. צָרִיךְ לָדַעַת אֵיךְ נִשְׁבָּרִים לִפְנֵי ה’, וּבִשְׁבִיל לָדַעַת צָרִיךְ כַּמּוּבָן לִלְמֹד, לֹא?

בִּכְלָל, הַשָּׁנָה יָחוּל יוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשַׁבָּת וּמִפְּאַת קְדֻשָּׁתָהּ יִדָּחוּ הַתְּקִיעוֹת לַיּוֹם הַשֵּׁנִי. בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית, בִּקְבִיעוּת ‘שַׁבָּתִית’ כָּזוֹ נוּכַל לְהַקְדִּישׁ יוֹתֵר תְּשׂוּמֶת לֵב לַכַּוָּנוֹת הָרְאוּיוֹת.

מוּכָנִים? יוֹצְאִים לַדֶּרֶךְ!

תְּקִיעָה – צְעָקָה

“אַאַאַיְי…”, נִשְׁמַעַת צְעָקָה מִכִּוּוּן חֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת. אֲנִי רָץ בִּמְהִירוּת וְיוֹרֵד לַכְּנִיסָה, שָׁם אֲנִי מוֹצֵא אֶת שִׁימִי הַקָּטָן צוֹעֵק מִכְּאֵב. “מָה קָרָה?”. בֵּרוּר קָצָר מַעֲלֶה שֶׁהַקָּטַנְצִ’יק לֹא שָׂם לֵב וְצִיר הַדֶּלֶת נִסְגָּר עַל יָדוֹ. אֲנִי בּוֹדֵק, אֵין פְּצִיעָה, תְּנוּעַת הָאֶצְבָּעוֹת בָּרוּךְ ה’ תַּקִּינָה. “קְצָת כּוֹאֵב אֲבָל בְּעֶזְרַת ה’ יַעֲבֹר”, אֲנִי מְנַסֶּה לְהַרְגִּיעַ אוֹתוֹ, אֲבָל הָאֱמֶת הִיא שֶׁהַצְּעָקָה שֶׁלּוֹ הִבְהִילָה גַּם אוֹתִי, כָּךְ שֶׁהַהַרְגָּעָה בְּעֶצֶם הִיא גַּם עֲבוּרִי…

לָמָּה בְּעֶצֶם צָעַק שִׁימִי? אִם הָיִינוּ חוֹשְׁבִים רַק עַל הַתּוֹעֶלֶת, יִתָּכֵן וְיוֹתֵר הֶגְיוֹנִי מִצִּדּוֹ הָיָה לָרוּץ הַבַּיְתָה וְלִקְרֹא לְעֶזְרָה. אֲבָל, אֵיךְ אוֹמְרִים? כְּשֶׁכּוֹאֵב צוֹעֲקִים! הַצְּעָקָה בָּאָה לְעוֹרֵר מִישֶׁהוּ וְלוֹמַר לוֹ – אַל תַּמְשִׁיךְ אֶת הַחַיִּים שֶׁלְּךָ כָּרָגִיל, כְּאִלּוּ לֹא קָרָה כְּלוּם. שִׂים לֵב אֵלַי. קָרָה לִי מַשֶּׁהוּ, וְהַדָּבָר אָמוּר לִהְיוֹת אִכְפַּת לְךָ. הֲרֵי אֲנִי אָח שֶׁלְּךָ!

כְּשֶׁאֲנִי בָּא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לְהַכְתִּיר אֶת ה’ עָלַי לְמֶלֶךְ אֲנִי עוֹרֵךְ חֶשְׁבּוֹן קָצָר – מִי אֲנִי וְעַד כַּמָּה אֲנִי רָאוּי לְכָךְ. מַהֵר מְאֹד אֲנִי מְגַלֶּה אֶת הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה: אֲנִי בְּצָרָה. וְאָז אֲנִי צוֹעֵק לַה’ לְעֶזְרָה: “הַצִּילוּ! בּוֹא לְעֶזְרָתִי, כּוֹאֵב לִי”. וּבְסֵתֶר לִבִּי אֲנִי גַּם מוֹסִיף וְשׁוֹאֵל: “אַבָּא, אַתָּה עוֹד זוֹכֵר אוֹתִי?”.

זֶהוּ סוֹד קוֹלוֹ הַפָּשׁוּט שֶׁל הַתְּקִיעָה הָרִאשׁוֹנָה.

שְׁבָרִים – אֲנָחָה

כָּאן מַגִּיעַ הַשָּׁלָב הַבָּא: אֲנִי מִסְתַּכֵּל עַל עַצְמִי וְעַל מָה שֶׁקָּרָה לִי – וְנִשְׁבַּר. קֹדֶם צָעַקְתִּי בִּזְעָקָה מִתּוֹךְ בֶּהָלָה, אֲבָל כָּעֵת אֲנִי מַצְלִיחַ לְהַבְחִין עַד כַּמָּה הַמַּצָּב שֶׁלִּי חָמוּר, וַאֲנִי מַתְחִיל לְהֵאָנַח בַּאֲנָחוֹת קְצוּבוֹת. קָשֶׁה לִי. נִדְמֶה לִי כִּי הַמַּצָּב שֶׁלִּי בִּלְתִּי נִתָּן לְפִתְרוֹן.

בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֲנָחָה אֵינָהּ דָּבָר חִיּוּבִי. סְתָם לְהִתְלוֹנֵן עַל הַמַּצָּב הַגָּרוּעַ? בְּ״לוּחַ הַיּוֹם-יוֹם״ שֶׁל הָרַבִּי מוּבָא, כִּי “בַּאֲנָחוֹת בִּלְבַד לֹא נִוָּשֵׁעַ”, וְלָכֵן “טוֹבָה פְּעֻלָּה אַחַת יוֹתֵר מֵאֶלֶף אֲנָחוֹת”, אֲבָל לֹא עַל אֲנָחָה מִסּוּג זֶה אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים. אֲנָחָה אֲמִתִּית שֶׁל יְהוּדִי מֵעֹמֶק לִבּוֹ הַשָּׁבוּר “עוֹקֶרֶת אוֹתוֹ מֵעֹמֶק הָרַע וּמַצִּיבָה אוֹתוֹ בְּמַעֲמָד טוֹב”. כַּאֲשֶׁר אִשָּׁה כּוֹרַעַת לָלֶדֶת הִיא נֶאֱנַחַת בְּחָזְקָה. הַקֹּשִׁי וְהַסֵּבֶל כָּרֶגַע גְּדוֹלִים מְאוֹד, אֲבָל בְּלִבָּהּ הִיא יוֹדַעַת כִּי הַלֵּדָה כְּבָר מִתְקָרֶבֶת. הָאֲנָחָה הִיא הַבִּטּוּי לְחֹסֶר הַהַשְׁלָמָה שֶׁלִּי עִם הַמַּצָּב. אֲנִי לֹא מְסֻגָּל לְהַמְשִׁיךְ בְּלִי שֶׁהַקֶּשֶׁר עִם ה’ חָזָק וּבָרוּר. כְּשֶׁנִּדְמֶה לִי שֶׁהַקֶּשֶׁר עוֹמֵד בְּסַכָּנָה – אֲנִי חָשׁ כִּי חַיַּי יוֹתֵר אֵינָם חַיִּים.

אַנְחוֹת הַשֶּׁבֶר הַקְּצוּבוֹת הֵן סוֹדָהּ שֶׁל הַתְּקִיעָה הַשְּׁנִיָּה, שֶׁל שְׁלֹשֶׁת הַשְּׁבָרִים.

תְּרוּעָה – בְּכִיָּה

וְאָז אֲנִי מַגִּיעַ לַשָּׁלָב הַבָּא. עֹמֶק הַצָּרָה שֶׁלִּי, אֵלָיו נֶחְשַׂפְתִּי לְאַחַר הַצְּעָקָה, עוֹלֶה עַל גְּדוֹת הַלֵּב שֶׁלִּי וּפוֹרֵץ בִּבְכִי חֲסַר מַעֲצוֹרִים, וְעִמּוֹ נִפְרַץ סֶכֶר הַדְּמָעוֹת. אֲנִי פָּשׁוּט מִתְיַפֵּחַ וּמְשַׁחְרֵר בֶּכִי קוֹרֵעַ לֵב, עַד שֶׁקָּשֶׁה לִי לְהֵרָגַע.

מַכִּירִים אֶת הַיֶּלֶד שֶׁרָץ וְנוֹפֵל, וְרַק כַּאֲשֶׁר אִמָּא פִּתְאֹם מוֹפִיעָה בַּשֶּׁטַח הוּא נִזְכָּר בַּכְּאֵב וּמַתְחִיל לִבְכּוֹת? הַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא בְּעֶצֶם אֲנִי, אַתָּה וְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ.

מָתַי אֲנִי בּוֹכֶה? בָּרֶגַע שֶׁאֲנִי חָשׁ כִּי מִישֶׁהוּ שׁוֹמֵעַ אוֹתִי, וְהַמִּישֶׁהוּ הַזֶּה מְרַחֵם עָלַי עַד אֵין סוֹף. לָכֵן הַבֶּכִי חֲסַר הַמַּעֲצוֹרִים הוּא בְּעֶצֶם רְפוּאָה עֲבוּרִי. אֲנִי יוֹדֵעַ בְּוַדָּאוּת, שֶׁכַּאֲשֶׁר כּוֹאֵב לִי לִהְיוֹת רָחוֹק מִמֶּנּוּ – לוֹ כּוֹאֵב לֹא פָּחוֹת מִמֶּנִּי. ה’ מַמָּשׁ נִמְצָא יַחַד אִתִּי בַּצָּרָה שֶׁלִּי, וְהַצָּרָה שֶׁלִּי הִיא גַּם קְצָת הַצָּרָה שֶׁלּוֹ. אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁזּוֹ הַסִּבָּה שֶׁאַחֲרֵי בֶּכִי אֲנִי תָּמִיד מַרְגִּישׁ הֲקָלָה מְסֻיֶּמֶת. הַדָּבָר שֶׁהֵעִיק עָלַי כְּבָר לֹא יוֹשֵׁב לִי עַל הַלֵּב כִּי גִּלִּיתִי שֶׁיֵּשׁ לִי שֻׁתַּף אֱמֶת.

הַבֶּכִי הַמִּתְגַּלְגֵּל הוּא סוֹדָהּ שֶׁל הַתְּקִיעָה הַשְּׁלִישִׁית – הַתְּרוּעָה.

תְּקִיעָה – קְרִיאָה

כָּעֵת, לְאַחַר שֶׁזָּעַקְתִּי לְעֶזְרָה, הִתְבּוֹנַנְתִּי בְּעֹמֶק הַצָּרָה שֶׁלִּי וְנִשְׁבַּרְתִּי, הִתְרַפַּקְתִּי בִּבְכִי בְּאָזְנָיו שֶׁל מִי שֶׁרַק הוּא יָכוֹל לַעֲזֹר לִי – לְאַחַר הַתַּהֲלִיךְ שֶׁעָבַרְתִּי אֲנִי יָכוֹל לְגַלּוֹת אֶת הַקֶּשֶׁר הֶחָזָק שֶׁיֵּשׁ לִי עִם ה’. מִתּוֹךְ בִּטָּחוֹן וְתִקְוָה אֲנִי קָם מֵהָאָרֶץ, עוֹמֵד עַל רַגְלַי וְקוֹרֵא לַה’.

שִׂימוּ לֵב: לַמְרוֹת הַדִּמְיוֹן שֶׁיֵּשׁ בֵּין הַתְּקִיעָה הַפְּשׁוּטָה שֶׁבַּתְּחִלָּה לְבֵין הַתְּקִיעָה שֶׁאָנוּ תּוֹקְעִים בַּסּוֹף, הַהֶבְדֵּל בֵּינֵיהֶן הוּא רַב. הַצְּעָקָה הָרִאשׁוֹנָה נִשְׁלְחָה לָאֲוִיר בְּלִי שֶׁאֵדַע מִי יָבוֹא לְעֶזְרָתִי וּמָתַי הַדָּבָר יִקְרֶה. זוֹ הָיְתָה צְעָקָה מִתּוֹךְ אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה בַּה’, אֲבָל צְעָקָה הִיא פְּנִיָּה לְמֶרְחָק. לְעֻמָּתָהּ, הַתְּקִיעָה שֶׁבַּסּוֹף הִיא קְרִיאָה, וּקְרִיאָה הִיא תָּמִיד פְּנִיָּה מְמֻקֶּדֶת לְעֵבֶר מִישֶׁהוּ שֶׁנִּמְצָא בִּסְמִיכוּת אֵלַי. הַתְּקִיעָה הָאַחֲרוֹנָה מְבַטֵּאת אֶת הַתִּקְוָה וְהַבִּטָּחוֹן בְּכָךְ שֶׁ”קָרוֹב ה’ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת”!

שַׁבָּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!

כְּתִיבָה וַחֲתִימָה טוֹבָה לְשָׁנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה!

רָזִי