יום הבחירות

לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן… וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ…

בעקבות המשנה המפורסמת הזו, בסוף מסכת תענית, הרבה קוראים היום לט”ו באב “חג האהבה”. אבל יתכן שיותר מתאים השם “חג השידוכים”, ואולי “חג הבחירות“, שהרי הבנות פונות לבחורים שיבררו-יבחרו להם אשה כלבבם. האהבה ודאי עומדת ברקע, אך לא “אהבה חופשית” חסרת סייגים וגדרים, אלא אהבה טהורה, כזו שתהיה בין הבחור לבחירת לבו האחת והיחידה. הבה ונצא למסע בחירות.

בת גילו או בחירת לבו

אמנם במשנה אין הבדל ברור בין ט”ו באב ליום הכיפורים, אך מתבקש לומר ששני הימים, השונים בתכונתם זה מזה, רומזים לשני סוגים של שידוכים ובחירות. במושגים המוכרים לנו, השידוכים של יום הכיפורים דומים ל”שידוך חרדי” מסורתי – שידוך שעיקרו מציאת ההתאמה בין המשפחות והמעמד החברתי, שידוך שנעשה בעיקר בידי ההורים והזוג הצעיר (לעתים צעיר מאד) רק מאשר אותו לבסוף. בשידוכים כאלה, רגילים לכתוב בהזמנה לחתונה: נישואי פלוני עם בת גילו פלונית, או בראשי-תיבות עב”ג – “בת גילו” פירושו בת מזלו, היינו זו שמתאימה לו ומיועדת לו משמים, “ענבי הגפן בענבי הגפן”.

לעומת זאת, השידוכים של ט”ו באב הם “שידוך מודרני” (ואפילו “חילוני”) – הבחור והבחורה מוצאים בעצמם זה את זה, כאשר המשיכה ההדדית מהווה גורם עיקרי, משיכה שפעמים רבות באה דוקא על רקע של הבדל ושוני בין השניים, כמו הפכים הנושאים חן זה בעיני זה. בהזמנה לחתונה כזו רגילים לכתוב: פלוני עם בחירת לבו פלונית, עב”ל (והדברים התבארו באריכות בספר “מחול הכרמים”‘ ובמאמר קידוש חג האהבה).

יום מחילה או יום בחירה

ההבדל הזה משתקף בדברי הגמרא[1] המסבירה את המשנה. הגמרא פותחת בכך שדווקא ביחס ליום הכיפורים מובן על מה החגיגה, “משום שיש בו סליחה ומחילה, והוא יום שניתנו בו לוחות האחרונות” – שיא הקשר בין הקב”ה לישראל, כל החטאים נמחלים ובמקום הלוחות הראשונים שנשברו ניתנים לנו הלוחות השניים. הבחירה שלנו פחות מודגשת כאן, וממילא נראה שהשידוכים הנעשים ביום הזה הם באווירה ש”הכל בידי שמים”[2], ו”מה’ אשה לאיש”[3].

לעומת זאת, שואלת הגמרא, “אלא חמשה-עשר באב מאי היא” – מה הסיבה למסיבה? וכתשובה מונה הגמרא כמה וכמה סיבות טובות, מהם נביא את השתים הראשונות, הקשורות באופן ישיר לשידוכים ונישואין:

הטעם הראשון: “יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה“, שכן בדור הראשון לכיבוש הארץ היתה כל בת יורשת נחלה (שאין לה אחים) יכולה להנשא רק עם אחד מבני שבטה[4], אך בדור הבא הותרו נישואין בין-שבטיים ללא הגבלה. עד עתה היו הנישואין “מוכתבים”, אך מכאן ואילך כל אחד ואחת יכול לשאת את בחירת לבו.

הטעם השני: “יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל” – לאחר שתחילה נשבעו בני ישראל “איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה”[5] (לאחר המלחמה בשבט בנימין, בעקבות מעשה “פילגש בגבעה”). אכן, נראה שהמנהג המתואר במשנה הוא המשך למה שמתואר בנביא באותו עניין, שם נאמר שהפתרון לשבועה היה שבני בנימין “יחטפו” להם מבנות שילה היוצאות לחולל בכרמים בחג ה’ (ומסתבר שהחג הזה הוא הוא ט”ו באב[6]). כלומר, ההורים מנועים לשדך ולחתן את בנותיהם עם בני בנימין, אבל בני בנימין עצמם יכולים להעז ולקחת לעצמם את בחירת לבם.

הרשות נתונה

במהלך החיים אנו נדרשים להרבה בחירות, והבחירה ההדדית של האיש והאשה בנישואין היא אולי הגורלית ביותר. אך האם אנו באמת בוחרים מרצוננו החופשי? זו שאלה מרגיזה, במיוחד את מי שטורח להדגיש בהזמנה “עם בחירת לבו”, הרי אני רוצה בה בכל לבי! ובכל זאת, שאלת הבחירה החופשית טורדת את האנושות בכל הדורות, עד עצם היום הזה, ואפשר אף לומר שזו החידה ההגותית-פילוסופית הגדולה ביותר.

בסגנון החילוני-מדעי, הסוגיה היא האם וכיצד ניתן ליישב את הבחירה החופשית עם ההיגיון הסיבתי. אכן תפיסה מדעית קיצונית (דטרמיניסטית) גורסת שלכל דבר שקורה בעולם יש סיבה שמכריחה אותו, ואם היו בידינו כל הנתונים הקיימים היינו יכולים “לנבא” במדויק מה יקרה. כמו שיש סיבה הגיונית מדוע העץ נפל לצד דרום ולא לצד צפון, כך יש סיבה מדוע החמור אכל את ערמת החציר הימנית ולא השמאלית (אם לא היתה סיבה כזו, הוא היה ‘קופא’ בין שתי הערמות) – וכך, למרבה האכזבה, יש סיבה מדוע “בחרתי” לעשות מעשה מסוים ולא מעשה אחר, סיבה הנמצאת במישור הפסיכולוגי, הביולוגי או המולקולארי (או כולם גם יחד). כך נכנס מושג הבחירה לתוך מרכאות, כי באמת התחושה שאני בוחר אינה אלא דמיון. למעשה, המציאות כולה, כולל האדם והתודעה שלו, היא מערכת קשוחה וסתמית, ואפשר להשתעשע בדמיונות (אם זה משעשע…) אודות מחשב-על שמוזן בכל הנתונים ביקום וממילא יכול לומר בוודאות מה “אבחר” לאכול בארוחת הערב הקרובה. הכל טבע אטום ומוכרח.

האדם הממוצע מתקומם בצדק נגד מחשבות כאלה, ומרגיש שהן מאיימות עליו ונוטלות את חירותו. ובכל זאת, מתברר שכלל לא פשוט לתת הסבר שכלי-לוגי מובן לקיומה של הבחירה החופשית.

אצל האדם המאמין ואיש התורה, הסוגיה מופיעה בלבוש אחר – שאלת הידיעה והבחירה. לא מדובר ב”מאגר נתונים” סתמי שבו משובצים כל הבחירות-כביכול, אלא בידיעת ה’ האין-סופית, המקיפה את כל פרטי המציאות, את מה שהיה, הווה ויהיה. ממילא, אם ה’ יודע מראש ומתחילה מה אני אעשה, כיצד ניתן לומר שיש לי בחירה חופשית מלאה מה לעשות? ובכל זאת, אנו מתעקשים לומר ששני הדברים נכונים במאה-אחוז, כמו שאמר רבי עקיבא במשפט אחד גאוני (אם מותר לנו לחלק ציונים לתנאים הקדושים): “הכל צפוי והרשות נתונה”[7] – ה’ צופה ויודע מראש, ובכל זאת הרשות נתונה בידינו.

הרבה מגדולי ישראל במשך הדורות נדרשו לסוגיית הבחירה והידיעה, ואחרי הכל יש תחושה שההסבר המושלם לא נאמר, ומתגנב החשש שהסבר כזה אולי לא ימצא לעולם. מכל מקום, הצד השווה לכולם הוא שהעיקר הוא להדגיש שאכן הבחירה בידינו, לא בדמיון אלא באמת. משום כך, אנו נתבעים לבחור בטוב. משום כך, אנו נושאים באחריות על מעשינו. ומשום כך, אנו יכולים לשנות את דרכנו ולעשות תשובה. כדברי הרמב”ם[8]:

רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו… אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל שהקב”ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם… ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה.

העיקר הזה כל-כך יסודי, בלעדיו אין מקום לציווי ואזהרה ואין מקום לשכר ועונש, ואפשר לומר שזהו העיקר המקדים לכל שלשה-עשר עיקרי האמונה שמונה הרמב”ם (“העיקר האפס”). כי האדם שאתו אפשר בכלל לדבר על עיקרי אמונה הוא האדם הבוחר, ומוֹתר האדם הוא ביכולת הבחירה[9]! רק במקרים קיצוניים, נשללת הבחירה החופשית מהאדם – כעונש על מעשיו הרעים שעשה בבחירתו. היהדות מדגישה כל-כך את הבחירה, עד שנראה שהדבר שמאיים יותר מכל על היהודי הוא שתילקח ממנו יכולת הבחירה (ומכאן יסוד חשוב בטיפול נפשי פנימי בתופעת החרדות).

יום כיפורים – יום הידיעה

כעת נשוב לשני התאריכים שאנו עומדים ביניהם, ט”ו באב ויום הכיפורים. יחסית, ביום הכיפורים אנו מדגישים יותר את ידיעת ה’ ופחות את הבחירה שלנו: אמנם אנו לוקחים אחריות מלאה על מעשינו, וחוזרים ומתוודים שוב ושוב “אשמנו בגדנו”. אבל כיון שאנו עומדים לפני ה’, בקרבה ממש אינטימית – כמו שמבטא הכהן הגדול הנכנס, בשם כולם, לפני ולפנים אל קדש-הקדשים – הרי אנו ‘מוצפים’ בידיעת ה’. באמת, זה עצמו התוכן של הווידוי, להכיר ולומר לפני ה’ שהכל גלוי וידוע לפניו: 

אַתָּה יוֹדֵעַ רָזֵי עוֹלָם. וְתַעֲלוּמוֹת סִתְרֵי כָּל חָי. אַתָּה חוֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן וּבוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב. אֵין דָּבָר נֶעְלָם מִמֶּךָּ, וְאֵין נִסְתָּר מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ. וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ… שֶׁתִּסְלַח לָנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ…

– כל הבעיה היתה שהתעלמנו קצת מה’, לא היינו מספיק רגישים לנוכחותו, ולכן עכשיו, כשאנו עומדים לפניו בתפילה, זכים כמלאכי-השרת שאין בהם יצר הרע (ואין להם בחירה אמיתית!), אפשר להתייחס למפרע בסלחנות לכל מעשי השובבות שלנו, שאינם באמת אנחנו. ה’, הנה אנחנו אתך, כמו שאתה יודע, ובוא נתעלם בבקשה מכל הבחירות השגויות.

בקיצור, ביום כיפורים אנו מתעצמים עם ההכרה ש”הכל צפוי”. במקום מסוים, ה’ ידע שנחטא. הוא רק רוצה שנתוודה לפניו, ואז ישלים את המשחק וימחל לנו בשמחה. לכן לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים, “כשמחך יצירך בגן עדן מקדם”, לפני החטא ולפני שבכלל בחרנו במשהו. לכן מתאים שהשידוכים ביום הזה יהיו שידוכים פשוטים ותמימים, מבלי לחפש ריגושים והתאהבות, אלא מתוך תחושה שה’ קובע את גורלנו (כמו שהוא קובע את הגורלות לה’ ולעזאזל).

ט”ו באב – יום הבחירה

בחמשה-עשר באב, לעומת זאת, המוקד הוא הבחירה שלנו. באמת, מה יותר מפליא, העובדה שה’ יודע הכל, ללא מגבלות מקום וזמן, או העובדה שברגע זה יש לנו בחירה חופשית? הבחירה היא החידוש הגדול, הפלא העצום שה’ בורא זולת בעל אישיות עצמאית, האדם הבוחר המחליט בדעתו וברצונו מה לעשות, “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו”[10], “מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ… וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים”[11].

החידוש הזה מתגלה בט”ו באב. רק לפני שבוע הגענו לתכלית הירידה והשפל, בתשעה באב, יום חורבן המקדש וכיבוי המאורות. לא לחנם יש קירבה בין השורשים חרב ובחר. החורבן מגיע בגלל שבחרנו ברע, ובגלל שלא בחרנו בטוב. יותר בעומק, החורבן מגיע כאשר אנו פשוט לא בוחרים, לא מאמינים ביכולת שלנו לבחור, אלא משליכים הכל על “גורל עיוור” או “בידי שמים” (ולעניין זה שניהם כאחד גרועים!), ואז הכל נעשה חרב, “ונהר יחרב ויבש”[12] – “יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני”[13].

 גם במישור הנפשי, כאשר האדם מפסיק לבחור – הוא נחרב (עד למצב נורא של דיכאון אובדני, כשהאדם אינו בוחר לחיות). במקום שהנפש תתחדש כמעיין מים-חיים היא חרבה ויבשה עד מאד.

לאחר שהגענו לשפל המדרגה, העליה עכשיו היא חידוש נפלא. אנו חוזרים לבחור, משקמים את האמון בעצמנו, בכח הבחירה שנתן לנו ה’. הרבי מליובאוויטש מסביר שמעבר לכל הטעמים שאמרו חז”ל על החגיגיות של ט”ו באב, היסוד הוא שזהו יום “מילוי הלבנה” בשלמות. ישראל נמשלו ללבנה, וביום מילוי הלבנה אנו זוקפים את קומתנו וכמו קמים לתחיה מבור הגלות והחורבן. לכן ט”ו באב הוא היום הכי מתאים למצוא את “בחירת לבו”.

בחירה מול בחירה

ועדיין נראה שעל חגיגת המחולות בט”ו באב מעיבה הקושיה הפילוסופית של הידיעה והבחירה. המדען הספקן עומד בצד ואינו יכול להשתחרר מהמחשבה שהכל אחיזת עיניים, פרץ טבעי של הורמונים שזימן הטבע… וגם המאמין המיוסר עומד ותמה על הבחורים הצעירים החושבים שהם בוחרים לעצמם את דרכם, והרי הכל כבר גלוי וידוע לפניו יתברך.

הפתח להבנת יכולת הבחירה שלנו נעוץ באמונה בה’ הבוחר. כלומר, כל עוד אנו תופסים את ה’ בעיקר כמי ש”צופה ויודע סתרֵנוּ”, מעין שכל עליון שחכמתו ודעתו אין-סופית – תמיד נהיה בקושיה היכן יש מקום לאדם הבוחר. הרי “אין עוד מלבדו”[14], אפס זולתו, ואיך עצם יכולת הבחירה שלנו אינה מהווה כפירה, וכי שתי רשויות הן? אבל האמת לאמיתה היא שהקב”ה אינו רק יודע אלא גם בוחר. אמנם “לית מחשבה תפיסא ביה כלל”, ולעולם לא ידע האדם את הבורא. אבל אנו יודעים נאמנה שכשם שה’ מופיע כמי שיודע הכל, כך הוא מופיע כמי שיש לו רצון ובחירה חופשית (בלשון אחרת: כמו שה’ מושלל מחוסר ידיעה, כך הוא מושלל מחוסר בחירה).

כאשר ה’ מופיע אלינו כבוחר, הוא מעלים, במדה מסוימת, את היותו יודע הכל. “אתה ה’ האלקים אשר בחרת באברם”[15], “אתה בחרתנו מכל העמים” – כאילו לפני כן היו כל האפשרויות פתוחות. ממילא, אם אנו עומדים מול ה’ ביחס של “פנים בפנים” – גם לנו יש יכולת של בחירה חופשית! באורח פלא, נוצר מעין “מרווח פנוי” שבו ה’ בוחר במשהו, וגם אנו בוחרים במשהו. ואף תוכנת-מחשב, משוכללת ככל שתהיה, לא תוכל לפצח את הקוד הנעלם, לא תוכל למצוא את הסיבה שהכריחה אותי לבחור כך, כי באמת אני הבוחר ברצוני החופשי, ללא כל סיבה קדומה מכריחה.

אכן, בהעניקו לנו את כוח הבחירה, ה’ נותן לנו “להפתיע” אותו כביכול. ההפתעה הגדולה ביותר באה לאחר הירידה הגדולה של תשעה באב, עליה נאמר “ותרד פלאים אין מנחם לה”[16], וכאשר בכל זאת אנו מצליחים לבחור לחזור בתשובה מאותה ירידה, אז העליה היא הפלא ופלא, “כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם ה’ צְבָאוֹת”[17].

בית הבחירה החופשית

והנה, ישנו מקום אחד ומיוחד שבו מופיע ה’ כלפינו כבוחר – “המקום אשר יבחר ה'”[18], כפי שנקרא בית המקדש (הקבוע) פעמים רבות בתורה, ומכאן המושג “בית הבחירה” כמו שבחר הרמב”ם לקרוא להלכות המקדש “הלכות בית הבחירה”. ה’ בוחר בדוד עבדו, ה’ בוחר בירושלים, וה’ בוחר בבית הבחירה. ממילא, בית הבחירה אינו רק המקום שבו ה’ בוחר אלא המקום שבו אנו בוחרים, בית הבחירה החופשית.

אכן, ט”ו באב אינו רק יום של מחולות בכרמים אלא יום הקשור לבניין המקדש. הנה כך מסיימת המשנה בתענית:

וְכֵן הוּא אוֹמֵר “צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ”. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן.

מה עניין דרשה נאה זו לט”ו באב וליום הכיפורים? המפרשים מסבירים ש”מתן תורה” האמור במשנה פירושו מתן הלוחות השניים ביום הכיפורים, ו”בניין בית המקדש” היינו חנוכת בית המקדש הראשון שנמשכה גם ביום כיפור[19]. אך עדיין לא מובן הקשר לחמשה-עשר באב.

אלא שחמשה-עשר באב הוא יום מוכן לבניין בית המקדש, בית הבחירה. האמת היא שכבר בתשעה באב עצמו, מיד כשנשלם החורבן, כבר נולד משיח בן דוד[20], ואנו כבר קמים מהאבלות (כמו שנפסק בהלכה שניתן לשבת על כסא אחרי חצות היום בתשעה באב). אך כדי לגלות זאת בשלמות אנו זקוקים להגיע לאמצע החודש, לזמן מילוי הלבנה (והרי גם מלכות בית דוד נמשלה ללבנה). אז אנו מתעודדים, מאמינים בעצמנו, ויחד עם מלך המשיח קמים ומתחילים לבנות את בית הבחירה[21].

הגאולה היא חידוש הבחירה. ה’ בוחר בנו – “כִּי יְרַחֵם ה’ אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל”[22], “לָכֵן כֹּה אָמַר ה’ שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ… וְנִחַם ה’ עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִַם”[23] – ואנו בוחרים בו, ובונים את בית הבחירה. גם הבית היהודי הפרטי, של כל חתן וכלה בישראל, הוא בית הבחירה, הבית שבו הם בוחרים זה בזו וזו בזה, ואף הקב”ה בוחר להשרות את שכינתו בבית הזה ולתת חותמת של קדושה לאהבתם.

סוד הגאולה הוא הפלא הנעלם של יכולת הבחירה החופשית, הסוד שכל הדורות “שברו עליו את הראש” (ואולי גם את הלב). הסוד הזה יתגלה בתורתו של משיח, שעליה נאמר “תורה חדשה מאתי תצא”[24]. תורה חדשה בגימטריא חמשה עשר באב. 

♦ מוקדש לזכות הבנים אריאל יצחק ואיל בנימין נ”י ♦

[לפי שיעור ח”י מנחם-אב תשע”ג, ושיעור ב”תורת הנפש” ז’ מנחם-אב תשע”ד]