יושבי הארץ

“וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם… וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ”[א]. ירושת הארץ, כיבושה וישיבתה, היא תנאי-מקדים להרבה מצוות בתורה, ולפי הרמב”ן גם מצות עשה מיוחדת “שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו… ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה”[ב].

אין להסתפק בכיבוש צבאי ושלטון מדיני באופן כללי. ה’ מצוה לעסוק גם ביושבי הארץ ולקבוע מי ישב בה ומי לא. “גר תושב” יכול לשבת בינינו בארץ[ג], אך מי ששקוע בתרבות אלילית או מהווה סכנה בטחונית יש להרחיקו (וודאי שאין להביאו ארצה ולאפשר לו להשתקע בה), “והורשתם [=וגרשתם] את כל ישבי הארץ מפניכם”[ד].

ההורשה היא תנאי לירושה, הטיפול באוכלוסיה הוא תנאי לכך שאנו נשב בארץ לבטח: “והורשתם את הארץ וישבתם בה [רש”י “והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה”]… וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ”.

הפסוקים זועקים את המציאות בימינו: בתקופת מלחמת השחרור נהגנו כראוי כאשר הברחנו ממקומות רבים את האוכלוסיה העוינת ובמקום הכפרים הערבים קמו ישובים יהודים פורחים. אך במלחמת ששת הימים לא נוצלה ההזדמנות ההיסטורית. מאז ואילך, ה’פתרון’ של הכחשה והדחקה, לעצום את העינים ולטאטא את הבעיות מתחת לשטיח, אינו מחזיק לאורך זמן, ולבסוף מתקיימת האזהרה “וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה”, האויב מרים ראש ויהודים הופכים למושפלים ונרדפים גם במקומות שנחשבו בטוחים.

בתיקון המדינה, הפתרון צריך לבוא מהשורש, מתוך אמונה בה’ ונאמנות לתורה: לאחר ההכרה שארץ ישראל היא מתנת ה’ לנו, ולאחר פעולה חיובית של הכרזת ריבונות והתיישבות יהודית בכל מקום בארץ (במדת החסד), יש לפעול במדת הגבורה כנגד גורמים עוינים ולהתקדם לקראת פתרון צודק לנכרים בארץ. בהקשר זה, חשוב לדבר על תכנית לעידוד הגירה ולחולל שינוי חיובי במפה הדמוגרפית בארצנו[ה].

ברגע שהמגמה תהיה ברורה, הקב”ה יסייע בעדנו להשלים את ירושת הארץ בשלמות, כהבטחה “והביאך ה’ אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה”[ו].