ילחם מלחמות ה’ – וינצח

“לב בנפש כמלך במלחמה”. החיים בעולמנו הם מלחמה מתמדת בין הקדושה והקליפה, ומאז יציאת מצרים אנו “צבאות הוי'” הנלחמים לשמירת החרות ולהבאת האמת והאור לעולם כולו. ישנן מלחמות שמטרתן להשיג רווחים מוגבלים – להרחיק מעט את האויב, לשלול שלל או לכבוש שטח נוסף. אלו מלחמות התלויות בשיקולי רווח והפסד, וכשנראה שההשקעה והסיכון גדולים מהרווח והסיכוי – מוותרים עליהן או מגבילים אותן. אך המהות האמתית של מלחמה היא חתירה לנצחון מוחלט – להוצאת הצדק לאור ולבטול כל החשך, העיוות והרשעות שבעולם (עד “ובלע המות לנצח”). מלחמה כזו אינה מוּנעת מחיפוש רווחים אלא מרדיפת צדק, תוך נכונות לבזבוז כל האוצרות ולמסירות נפש כדי להגיע להכרעה ונצחון.

בעבודת ה’ הפנימית, המלחמה המוגבלת מסתפקת ב”אתכפיא” – ‘נצחון בנקודות’ על היצר, שנותר רע ומתנגד לקדושה, אך נאלץ ‘לשחרר’ לה הישגים מסוימים. זו עבודת הבירורים, המחלצת ניצוצות טובים מתוך מציאות שנותרת שלילית. לעומתה, המלחמה המוחלטת דורשת “אתהפכא” – הפיכת הרע לטוב, החשך לאור והמר למתוק, עד שלא תשאר כל מציאות של רע. לכן, המלחמה הראשונה יכולה להסתפק בעימות כוחני, בעוד המלחמה השניה דורשת בזבוז משאבים אדירים של הסברה, שכנוע ואף קירוב לבבות – כדי לשנות-להפוך את הזולת.

בחיי הציבור, המלחמה המוגבלת תופיע במערכת בחירות, במגמה לבחור ברע במיעוטו, להשיג הישגים מוגבלים בתחומי הפוליטיקה, ‘אמנות האפשרי’, ולמקסם את חלקנו ב’חלוקת העוגה’ (תוך הסכמה שנתחים גדולים ממנה יגיעו למי שנלחם כנגד הקדושה בכל עוז). המלחמה המוחלטת היא הליכה ‘על כל הקופה’ – שאיפה לשינוי כולל, תשובה ציבורית ומעבר לניהול חיי העם על פי התורה.

בדור הקודם, המלחמה העיקרית היתה כנגד “חרפו אויביך הוי'”, אויבי ה’ שנלחמו בגלוי כנגד שמירת תורתו. בדורנו, עקבתא דעקבתא דמשיחא, המלחמה היא ב”חרפו עקבות משיחך” – מי שמוכן לשמירת תורה ומצוות, ויתכן שאף נוהג כך בעצמו, אך מסתייג מהשאיפה המשיחית לנצחון ומחדיר קרירות ויאוש ביחס אליה. גם הוא מכיר בסוג של גאולה בידי אדם, תהליך איטי של שיפור והתקדמות, במסגרת כללי המשחק של העולם, אך אינו מאמין בגאולה אמתית ושלמה בביאת המשיח – מהפך מוחלט במציאות (והתודעה המיואשת מחלחלת גם לצבא כפשוטו, המתדרדר משאיפה להכרעה ונצחון למושגי ‘ניהול סכסוך’, ‘עימות מוגבל’ וגאוה ב’הישגים’ קטנים).

הרבי מליובאוויטש הדריך למצות כל אפשרות בעולם הקיים, ולכן גם הורה להשתתף בבחירות, אך הדגיש שוב ושוב שהאמונה, הלהט, הפעילות והמסירות צריכים להיות מכוונים אל הנצחון המוחלט – במלחמה חדורת אהבת-ישראל ואהבת-הבריות, ללא לאות וללא פשרות. גדולת המנהיג-המלך האמתי נמדדת בשאיפת הנצחון שלו, בדחף הפנימי לשנות את המציאות מן הקצה אל הקצה. כשיעמוד מלך כזה, שיחולל תשובה ציבורית, “ילחם מלחמות הוי’… וינצח כל האומות” ויבנה מקדש (שיהפוך למרכז לכל העמים) – “הרי זה משיח ודאי”.