יש לך מקום

חודש אלול - עיר המקלט בשנה - חודש אלול קורא לנו לעצור את שגרת החיים ולהתבונן. תקיעת השופר, בכל בוקר באלול, מכריזה ואומרת "עורו ישנים משנתכם", כמו שנוהגים לשיר בכמה עדות "בן אדם, מה לך נרדם".  

 

האר”י הקדוש, גדול המקובלים, לימד רמז מפתיע: על הרוצח בשגגה נאמר בתורה “וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה [לא התכוון] וְהָאֱ-לֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה”, ראשי תבות אלול. כלומר, כל אחד מאתנו זקוק לעיר מקלט שיוכל לברוח אליה, וזהו חודש אלול!

עיר מקלט בזמן

למה צריך עיר מקלט? ממי בדיוק אנחנו בורחים? אנו בהחלט זקוקים לברוח. לברוח מהחטאים, מההרגלים המגונים, מהטעויות והפספוסים, מהשגרה שבה לא חושבים יותר מדי. נסענו במהירות במרוץ החיים, ובלי לשים לב דרסנו והרגנו את עצמנו… לכן, כמו הרוצח בשגגה שמוצא מקום מוגן בו יוכל להשתקם, כולנו צריכים זמן מוגן, חנייה מסודרת שבה נחשב מסלול מחדש.

מה עושים כדי שאלול יהיה עבורנו עיר מקלט? ראשית, עיר המקלט הרוחנית הטובה ביותר היא התורה. אלול הוא הזמן להתחזק בשיעורי התורה הקבועים שקצת הזנחנו, להתחיל לימוד חדש או לקבוע חברותא. והכי טוב לעשות זאת בבית המדרש, לנשום אויר נקי במקום טהור. הלימודים בבתי הספר ובישיבות, המתחדשים באלול, הם בהחלט עיר מקלט, אבל גם מי שסיים מזמן את חוק לימודיו מוזמן לחזור לביקור בעולם התורה, “לחזות בנעם ה’ ולבקר בהיכלו”.

ששיה מנצחת

בממד נוסף, המושג “מקום” הוא כינוי לה’, “המקום ברוך הוא“. ה’ נקרא מקום כי הוא “מקומו של עולם”, מעניק לכל הבריאה בכל רגע את הקיום והמקום שלה. אם כן, כשאנו מחפשים עיר מקלט, המקום הכי טוב הוא להגיע אל חיקו של ה’, הסביבה הכי תומכת ומוגנת. אבל איך עושים את זה?

לא מדובר בדמיון ריק מתוכן, אלא בעבודה מכוונת על התודעה: חשיבה מודרכת, שתהפוך להיות טבעית, שעל ידה אנו חיים בתוך ‘מרחב אלוקי’ ממש, עיר מקלט בתוך הראש. זאת עושים בעזרת שש מצוות מיוחדות, מתוך תרי”ג המצוות, העוסקות במודעות נכונה ומשום כך הן מצוות תמידיות, שאפשר וצריך לקיים בכל רגע: אמונה בה’, “אנכי ה’ א-להיך”. שלילת אמונה בעבודה זרה, “לא יהיה לך אלהים אחרים”. אהבת ה’, “ואהבת את ה’ א-להיך”. יראת ה’, “ויראת מא-להיך”. יחוד ה’, “שמע ישראל… ה’ אחד”. זהירות ממחשבות שליליות, “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”.

מצוות אלה יוצרות מעין ‘קוביה’ של תודעה נכונה מכל הכיוונים: אהבת ה’ היא צד ימין של התודעה, כמו יד ימין מחבקת. יראת ה’ היא צד שמאל, המאזן את הימין ומדגיש את הפער. “שמע ישראל… ה’ אחד”, זהו הצד הקדמי בו אנו מאחדים את כל העולם הגדול שלפנינו במקורו האלוקי. “אנכי ה'” זו האמונה הנמצאת מעלינו, במי שהוציא אותנו ממצרים ונתן לנו את התורה. “לא יהיה לך אלהים אחרים”, זו התודעה מלמטה, זהירות מלהשתעבד ולסגוד לכל כוח אחר. “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”, זו התודעה מאחור, השומרת ממחשבות של תאווה המתגנבות בחשאי (על כל זה מומלץ ללמוד בהרחבה בספר ‘לחיות במרחב אלוקי’).

אלול טוב ושמח לכולם, ובהצלחה בעיר המקלט המחדשת את הנפש ובונה תודעה אלוקית.

הרשמו עכשיו וקבלו עדכונים מ"גל עיני"

דילוג לתוכן