כיבוד הורים

מדוע צריך לכבד את ההורים?

תאמרו, מה השאלה? והרי ההורים יודעים מה טוב לילדם הקטן. נכון, אבל המצוה “כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ” אינה מופנית לילד הקטן אלא דוקא לאדם הבוגר, המחויב במצוות. אולי יש חושבים (בעיקר הילדים…) שמצות כיבוד הורים מסתיימת עם חגיגות בר-המצוה, אך האמת היא שרק אז היא מתחילה. ממילא, מערכת היחסים יכולה להיות שונה לחלוטין. נתאר למשל אדם מבוגר, בעל משפחה בעצמו, שאולי חכם יותר מהוריו הזקנים, הוא איש העולם הגדול והם שייכים לדור הישן – ובכל זאת, תמיד-תמיד עליו לכבד אותם. לדאוג להם לעת זקנה, לפנות אליהם בצורה מכובדת ולא בשמם הפרטי, ועוד ועוד. שאלה כזו עולה במיוחד בדור שלנו, כאשר הרבה בעלי-תשובה מורדים בדרך של ההורים, ובכל זאת צריכים לכבד אותם.  

נכון שכיבוד הורים היא נורמה חברתית מקובלת כמעט בכל חברה אנושית, וגם חז”ל מביאים כדוגמה כיבוד הורים שנהג נכרי כלפי אביו (מעשה דמה בן נתינה[1]). ובכל זאת, לאחר שהנוהג הזה מקבל חותמת קבועה של מצוה – ועוד בתוך עשרת הדברות – אנו יכולים ללמוד גם את טעמי המצוה ולצלול אל מעמקיה.

ראשית, נשים לב למיקום של המצוה. עשרת הדברות מחולקים באופן מובהק לשני חלקים, חמשה הדברות הראשונים, הכתובים על הלוח הימני בלוחות-הברית, והחמשה האחרים, הכתובים על הלוח השמאלי (כמו שמקובל לצייר בהרבה תשמישי קדושה). הראשונים עוסקים בעיקרם במצוות שבין אדם למקום – כמו האמונה בה’, “אנכי הוי’ אלהיך”, איסור עבודה-זרה, “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”, ומצות השבת, “זכור את יום השבת”. ואילו החמישיה השניה מוקדשת למצוות שבין אדם לחבירו – “לא תרצח. לא תנאף. לא תגנב. לא תענה ברעך עד שקר. לא תחמֹד…”.

והנה מצות כיבוד הורים מופיעה בסוף החמישיה הראשונה, ומשמע שהיא שייכת למצוות שבין אדם למקום! מאידך, יתכן שהמיקום בסוף המצוות שבין אדם למקום רומז שמצוה זו מהווה מעין ‘ממוצע’ בין מצוות אלו למצוות שבין אדם לחבירו.

הכרת טובה

כעת נפנה אל גדולי הפרשנים, ונגלה כמה כיוונים בהסבר מצות כיבוד הורים. כך כותב בעל ספר החינוך[2]:

משרשי המצוה, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלהים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו.

במלים פשוטות: אדם טוב הוא זה שיודע להכיר טובה ולא להיות כפוי-טובה. אין טובה גדולה יותר מזו שהעניקו ההורים לילדיהם, ולכן כיבוד הורים הוא יחסי אנוש מתוקנים. אולם החינוך ממשיך עוד:

וכשיקבע זאת המדה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולי הנפש שחננו האל יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להזהר בעבודתו ברוך הוא.

ובתמצית, היודע להכיר טובה להוריו ידע להכיר טובה לבוראו.

אמנם מדת הכרת-הטוב עומדת ביסודם של כל יחסי אנוש מתוקנים, ואם כן מה המיוחד בכיבוד הורים? אלא שהכרת-הטוב הרגילה יכולה להתפס ברמה נמוכה של יחסי-גומלין בלבד – אם תדע להכיר טובה יתייחסו גם אליך בהתאם – כך שבעצם האדם דואג לעצמו, ואף ישמח להפטר מהחוב המעיק של הכרת הטוב. לעומת זאת, כיבוד הורים הוא הכרת הטוב בגלל שכך ראוי ונכון – טוב לחיות מתוך תלות והזדקקות ולהודות למי שתמיד נהיה חייבים לו. לכן מצוה זו דוקא מהווה סולם מגשר ומקשר בין יחסי אנוש ליחסי אדם ואלקיו. טוב להרגיש תלוי בה’, להודות בכל עת על מתנת החיים שהוא נותן לנו בחסדו, וממילא לקיים את רצונו ומצוותיו.

מסורת, מסורת

רבי יצחק אברבנאל מוצא במצות כיבוד הורים טעם אחר:

יסוד המצוה הזאת הוא כדי שתהיה קבלת ההורים חשובה בעיני האדם ויאמין בה ויסמוך עליה. ולהיות כח הדבור הזה להאמין בקבלת הראשונים – שהוא עיקר כולל בתורה ולא יתואר מציאותו בלתו – לכן היה הדבור הזה מכלל הדבורים החמשה האלוקיים אשר בלוח האחד ולא היה מהדבורים האנושיים אשר בלוח השני.

ובעברית קלה: התורה מבוססת על “קבלה” דהיינו מסורת. לולא המסורת החיה, המעבירה מדור לדור את התורה – לא היינו מקיימים את התורה ולא היינו מאמינים בה (ולא יעזרו כל טיעונים שכליים)! המסורת הזו עוברת דרך ההורים, וכיבוד ההורים הוא כיבוד המורשת שהם נושאים. בכך מסביר האברבנאל עצמו מדוע מצוה זו כתובה בחמשה הדברות הראשונים, “הדבורים האלוקיים” – העוסקים ביחס בין האדם לה’ – ולא בחמשה השניים, “הדבורים האנושיים” העוסקים ביחסי אנוש רגילים.

האם לדעה זו כיבוד הורים היא מצוה שרק בין אדם למקום? אם נדייק, גם כאן יש ‘ממוצע’ בין יחסי אנוש ליחסי אדם ואלקיו. זאת כיון שהמצוה לכבד את מעבירי המסורת אינה נוצרת “יש מאין”, אלא כאילו מתפתחת מתוך יחסי אנוש מתוקנים שאמורים להיות קיימים בכל חברה אנושית. סוף סוף, ההורים לא מעבירים רק מסורת סתמית של פולקלור וסיפורים, אלא מקנים לילד מערכת ערכים יסודית. יתירה מזו, ההורים הם הראשונים שמביאים בפנינו את מושג הסמכות – ולכן מערכת חברתית מתוקנת צריכה להבנות על תשתית של יחס כבוד להורים, כמייצגי המורשת, הסמכות וההיררכיה. אפשר לומר שזוהי “דרך ארץ שקדמה לתורה”[3] – בהתחלה כיבוד הורים היה “דרך ארץ” אבל עכשיו, ממתן תורה, ההורים נושאים מורשת יהודית מיוחדת – מורשת התורה, “תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב”[4] – ולכן גם יחס הכבוד אליהם עובר ‘שדרוג’ משמעותי.

אבינו הראשון ואבינו האחרון

רובד נוסף מתגלה בפירושו של רבינו משה בן נחמן, הרמב”ן:

הנה השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו, וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים, והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי השם אבינו הראשון, והמוליד אבינו האחרון… כאשר צויתיך בכבודי כן אנכי מצוך בכבוד המשתתף עמי ביצירתך.

כלומר, ההורים עצמם הם מעין ממוצע בין הבורא לנבראים. “שלשה שותפים יש באדם, הקב”ה אביו ואמו”[5], האב והאם נותנים את הגוף והקב”ה נותן את הנשמה – אך למרות חלוקת התחומים, הרי הגוף נושא את הנשמה, והקב”ה “מפליא לעשות” שמחבר בין שניהם[6], ולכן גם חלקם של ההורים בשותפות מייצג את החלק האלוקי. אם האדם מתבונן רק בעצמו, הרי חייו נתפסים בעיניו כמשהו מובן מאליו, ברור שאני קיים. אבל כאשר הוא מביט אל הוריו שהביאוהו לעולם, הוא חש בפלא הבלתי-נתפס של עצם החיים שלו כמשהו שנברא מן האין האלוקי, והוא מכיר שאביו האהוב הוא “האב האחרון” בשלשלת שבראשה נמצא “האב הראשון”, הבורא בכבודו ובעצמו.

שלשה קשרים בכיבוד הורים

ראינו שלשה הסברים שונים בטעם מצות כיבוד הורים. אם היינו בעמדה של משקיף מרחוק היה אפשר להסתפק בכך. אדרבה, החוקר, האובייקטיבי כביכול, אוהב למצוא חילוקי דעות ולהציג גישות שונות.

אבל לימוד התורה אינו יכול להסתכם בכך, שכן מדובר ב”תורת חיים” שאיתה אנו מזדהים ואותה אנו מקיימים. אם כן, מה עושים כאשר לאותה מצוה יש טעמים שונים זה מזה – עם מה הולכים הביתה כ”חומר לעבודה”?

אפשר לומר שכל אחד ימצא את ההסבר הקרוב ללבו. יש שמרגיש שייך לבית-מדרשו של ספר החינוך, יש שילך ללמוד אצל האברבנאל, ויש שיסתופף בצלו הגדול של הרמב”ן. אבל הדרך המעמיקה יודעת לכלול את השיטות השונות וליצור מהן פסיפס המצטרף לתמונה אחת שלמה. זו הדרך של פנימיות התורה, היכולה לשבץ נקודות שונות (ואף מנוגדות) בתוך מבנה אחד.

בהקשר שלנו, נשתמש בשתי “שלישיות” מוכרות המקבילות לשלשת ההסברים שלמדנו. מאמר מפורסם בספר הזוהר הקדוש אומר: “שלשה קשרים הם, ישראל, התורה והקב”ה. ישראל מתקשרים בתורה, והתורה מתקשרת בקב”ה”[7]. השלישיה הזו חורזת את כל עולמנו – אין תורה בלי הקב”ה, אין תורה בלי ישראל, ואין חיים לישראל בלי תורה. והנה, ההסבר של ספר החינוך למצות כיבוד הורים, מדגיש את הפן של ‘ישראל’ – ההורים שלי הם ה’ישראל’ הכי חשוב שאני בא איתו במגע. ההסבר של האברבנאל עוסק בצד של התורה – בזכות ההורים אני מקבל את מורשת התורה. וההסבר של הרמב”ן עוסק בצד של הקב”ה – ההורים הם חבל התקשרות שלי אל הקב”ה, האב הראשון.

כך אין צורך לוותר על אף אחד מההסברים. אדרבה, דווקא השילוב המשולש שלהם מרכיב את התמונה השלמה. מכל מקום, גם לאחר שכל פירוש קיבל את מקומו בתמונה השלמה, בהחלט מסתבר שכל אחד ימצא את הפירוש הקרוב יותר ללבו ולשרש נשמתו, כל אחד והדרך שלו (בבחינת “חנֹך לנער על פי דרכו”[8]).

הורים מתוקים

השלישיה השניה שבאה לעזרתנו היא שלשה מושגים יסודיים שטבע הבעל-שם-טוב, ומתברר שהם ממש “כלל גדול בתורה” (אם כי עד הדור האחרון ממש הם היו קצת מוסתרים). ובכן, לפי הבעש”ט כל תהליך נכון בעבודת השם מורכב משלשה שלבי יסוד: “הכנעה, הבדלה, המתקה”[9]. ההקשר שלנו מספק הסבר מוכן למושגים הללו:

אנו מתחילים בתחושת הכנעה. המלים הראשונות של היהודי כשהוא קם בבוקר הן “מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי”. פקחת את העינים והנה אתה חי ונושם? – אל תהיה כפוי טובה, דע לומר תודה. זהו גם היחס הראשוני כלפי ההורים: דע להודות למי שהביא אותך אל העולם וגידל אותך (כטעמו של ספר החינוך). בהסתכלות הזו, כיבוד הורים מחנך אותנו לא להיות אנוכיים וגאוותנים, אלא להכיר בכך שאנו תלויים ונזקקים.

לאחר ההכנעה הראשונה, מגיעים להבדלה. לאחר שאני מוכן לכפוף את קומתי בפני ה’, בתחושה ראשונית שאני “לא משהו” ויש בי הרבה מה לתקן – אני מבחין יותר ויותר בין טוב לרע, ומזהה מה להרחיק ומה לקרב. כך גם בכיבוד הורים, אני שם לב שההורים הם שמעניקים לי לראשונה את סולם הערכים המבחין בין טוב לרע, בין אסור למותר, בין אמת לשקר, ודרכם אני מקבל את המסורת היהודית (כטעמו של האברבנאל) – את המורשת של עם סגולה המקבל את התורה.

לאחר ההכנעה וההבדלה, ניתן להגיע להמתקה. בעבודת השם, לאחר עבודה רבה של הבדלת החלקים הרעים שבי, והזדהות עם הטוב, אני יכול לראות כיצד מכל הדברים גם יחד עולה משהו טוב, ובכל דבר יש נקודה טובה הממתיקה לבסוף את המציאות. וביחס אל ההורים: מעבר לכל הכרת הטוב (החשובה מאד), מעבר לשלשלת המסורת (שאי אפשר בלעדיה), אני מסתכל ישירות על אבא ואמא ומכיר שהם, כפי-שהם, מייצגים עבורי את הקב”ה (כטעמו של הרמב”ן).

אכן, אנו מכירים את הבורא כ”אבא” (ובמדה מסוימת אפילו כאמא[10]), כי לא לחנם נבראנו בצורה כזו שיש לנו שני הורים שדרכם אנו רואים לראשונה את העולם. ה’ בוחר להתגלות אלינו כ”דמות אב”, ומכאן שאבא שלי הוא בשבילי ממש הכל, “האב האחרון” שהוליד אותי משקף לי את “האב הראשון”, האבא המתוק של כולנו.

יחס להורים רחוקים

כעת נוכל לגעת (בקצרה) בשאלה האקטואלית של כיבוד הורים הרחוקים (עדיין) מתורה ומצוות[11].

אם כיבוד הורים נובע בעיקר מהכרת הטוב למי ש”הביאוהו לעולם ויגעו בו כמה יגיעות בקטנותו” (ספר החינוך) – ודאי שטעם זה שייך גם כאן. גם אם אתה מאד מיצר על החינוך החילוני שספגת בבית, עליך להודות עד בלי די להוריך שהביאוך לעולם והרעיפו עליך כל-כך הרבה חום ואהבה. גם את אתה רב גדול והם אנשים פשוטים, שמור על נקודת ההכנעה היודעת להודות על הדברים הפשוטים ביותר של החיים. 

אם כיבוד הורים נובע בעיקר מחשיבות המסורת (האברבנאל), היחס נראה מורכב יותר. לכאורה, אפשר לחוש תרעומת כלפי מי שגידל אותך ב”מצע מנותק” מהמורשת היהודית (גם אם עשו זאת בשגגה, כ”תינוקות שנשבו” בעצמם). אך באמת, ההורים הם שלימדו אותך להיות “בן-אדם”, מידות ישרות ודרך ארץ, ובזכותם אינך פרא-אדם בג’ונגל. במצוות שבין אדם לחבירו הוריך מצטיינים יותר מהרבה אנשים בעלי חזות “דתית” חיצונית, ואת המורשת הזו – שאי אפשר בלעדיה – הם העניקו לך (ומי יודע מה יותר חשוב בעיני ה’, “ואהבת לרעך כמוך” או שמירת שבת ותפילין?). יש כאן אמנם הבדלה, בין מורשת חיובית למורשת שלילית, אבל בסופו של דבר הטוב גובר. ואם תבדוק היטב, אולי תגלה שחזרת בתשובה לא למרות ההורים אלא בזכותם.     

אך המענה העמוק ביותר נמצא בטעם שרואה בהורים נציגים של הבורא (הרמב”ן). למרות הכל, במקום הכי פנימי, ללא קשר למה שעשו ההורים בפועל בבחירתם – הקב”ה בחר להביא אותך לעולם דרכם, ולגלות את פניו אליך בדמות של אביך ואמך. הטעם הזה של ההמתקה יכול להבריא ולהמתיק את היחסים המורכבים במשפחה: כי דווקא לאחר שהבן האובד גילה את אלוקיו, הוא חוזר ומגלה בפנים חדשות את הוריו, ואוהב אותם עד בלי די. 

תקציר הפרק הראשון בספר “מצות כיבוד הורים” [לקניה בחנות האתר]

עוד על מצות כיבוד הורים – הורים וילדים