כי האדם עץ השדה

האירוע המרכזי החל בחודש שבט הוא ט”ו בשבט, ראש השנה לאילן. ט”ו בשבט הוא לכאורה חג של הטבע בלבד, יום המבטא את התחדשות העצים ופירותיהם; אך נאמר “כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה” (דברים כ, יט), ואם כן ט”ו בשבט הוא גם חג התחדשותו של האדם – או ליתר דיוק, של בחינת האילן שבאדם. באיזה אופן משול האדם לעץ ומה אנו יכולים ללמוד מכך אודות צמיחתנו הרוחנית?

שני מימדי צמיחה

על פניו, דומה כי ממלכת החי קרובה אלינו הרבה יותר מממלכת הצומח. אך ישנה בחינה משמעותית אחת בה הצמח קרוב לאדם יותר מהחיה: בעוד בעלי החיים הולכים על ארבע, זוחלים או שוחים – על כל פנים, חיים במאוזן – הצמחים והאדם שניהם זקופים וניצבים במאונך, הולכים וגובהים מעלה. זקיפותו של האדם אינה תכונה שולית אלא מהותית למבנה תודעתנו: אנו יצורים החיים לפי סולמות ערכים וסולמות הצלחה, המבחינים בין תרבות נמוכה לגבוהה, החוששים להדרדר ושואפים להתעלות. איכויות אלו אינן קיימות בצמח כמובן, אך היותו זקוף ושואף כלפי מעלה מהווה מעין שיקוף ארצי וטבעי שלהן. עץ השדה – שבסבלנות ובנחישות מיתמר אל על ופורש ענפיו לצדדים – ממחיש את מימד הצמיחה שבאדם.

לכאורה, הדרך לערוך את ההשוואה היא לצייר את האדם כצומח, כמו העץ, מלמטה למעלה – היינו ניזון מהחומר ומתעלה מבחינה מחשבתית ורוחנית. אך למעשה, לציור זה ניתן להוסיף ציור נוסף, מימד שני ומקביל של צמיחה, בו האדם הוא כעץ הפוך ששורשיו בשמיים וענפיו משתלשלים אל הארץ. אכן, ציור שני זה הוא העיקרי בהשוואה בין האדם והעץ, שכן סוף-סוף אין אנחנו עצים אלא בני אנוש בעלי נפש ותודעה. בעוד ההשוואה הראשונה ממחישה את הצמיחה הגופנית של האדם, ההשוואה השניה ממחישה את צמיחתנו הרוחנית, השואבת השראה ממקור נעלה ומורידה אותו לאדמה. היפוך דימוי העץ מאפשר לנו להמשיל את האדם לעץ, ובה בעת לסייג את המשל ולהנגיד ביניהם.

הקבלות קבליות

ניתן למנות את חלקי העץ במספר אופנים. החלוקה שהקבלה עורכת היא לארבעה חלקים עיקריים: שורשים, גזע, ענפים ופירות. השורשים מסתתרים מתחת לאדמה ויונקים את חומריה החיוניים; הגזע מהווה את עיקר גוף העץ ומצמיח אותו מעלה; הענפים מתפשטים לצדדים ומצמיחים עלווה (שכעת משלימה את תזונת העץ מתוך האור) ולעתים פרחים; ולבסוף, במקרה של עצי פרי, מפיק העץ את פירותיו המאפשרים לאחרים להיזון ממנו.

בבואנו לערוך את ההקבלה בין חלקים אלו לחלקי האדם עלינו להעזר במודל מתווך. בקבלה, המודל הבסיסי למבנים בעלי ארבעה רבדים הוא השם המפורש בן ארבע האותיות, שם י-ה-ו-ה, או כפי שהוא מכונה, שם הוי’ה. במקרה שלנו, מבנה זה מתאים במיוחד, שכן האדם מתואר כנברא בצלם אלוקים, ואם כן הולם לתאר את מבנהו לפי אותיות שמו. 

כאשר נעזרים בשם הוי’ה כמודל כותבים אותו מלמעלה למטה. כמו כן, מחלקים אותו לשני חצאים: שתי האותיות הראשונות י-ה (המהוות שם קדוש בפני עצמו) מוסברות כמגלמות את הרובד הנעלה והנסתר של המערכת, ושתי האותיות הבאות ו-ה את הרובד הארצי והנגלה. אם מחברים נתונים אלו עם חלקי העץ ההפוך, נוצר המבנה הבא:

כעת, כיצד יש לפרש כל אחד מחלקי העץ כרובד בצמיחה הרוחנית של האדם?

חלקי העץ וחלקי האדם

הרובד הראשון והנעלה ביותר בצמיחה הרוחנית של האדם הוא שורש נשמתו. כפי שהעץ יונק מהאדמה כך האדם יונק את מקור חיותו והשראתו מהמקור הרוחני של נשמתו. כפי ששורש העץ נעלם מן העין כך גם שורש הנשמה הוא בלתי-מודע ובלתי-מורגש, מסתתר מחוץ לטווח ההשגה (אך לא מתחת לאדמה אלא ‘מעל’ השמים כביכול, בתוככי האלוקות). בשם הוי’ה, האות המקבילה לרובד השורשים היא י, האות היחידה באל”ף-בי”ת שצורתה היא בבחינת נקודה, וכן היחידה התלויה באויר. תכונות אלו משקפות את העובדה שברמת שורש הנשמה אין אישיותינו אלא זרע זעיר ובלתי-ממומש, גרעין בו כוחותינו ותכונותינו קיימים כפוטנציאל בלבד.

כאשר שורש הנשמה נובט, צומח ומתעבה הוא הופך לגזע. הגזע בנמשל שלנו הוא אישיות מגובשת, היונקת מהשורש אך מפתחת אותו במעגלים הולכים מתרחבים – כל שנה מעגל חדש, כמו עץ – עד שהיא הופכת אותו מנקודה ל’שטח’ שלם. בשם הוי’ה הגזע הוא כנגד אות ה הראשונה. שתי האותיות י-ה מגלמות, בהתאמה, את המוח והלב של המבנה כולו (או בלשון הקבלה, החכמה והבינה). במקרה שלנו, היות השורש בבחינת המוח של הצמיחה פירושו שבשלב זה הנשמה אינה אלא בגדר רעיון מופשט, חזון אודות אדם שטרם התממש; היות הגזע בבחינת הלב, לאור זאת, פירושו ששלב הגזע מחדיר חיים ורגש בחזון הגרעיני של השורש ומתחיל לפתחו לכדי ישות שלמה ומורכבת.

שני רבדים אלו, בעיקר הראשון אך גם השני, מבטאים את ההבשלה הפנימית של האדם בחביונו הפרטי. הנקודה בה הוא מתחיל באמת להתגלות היא כאשר הוא שולח לעולם ענפים – מגיח ממחוזותיו הפרטיים ויוצר קשרים עם העולם החיצון. שליחת הענפים מתבטאת בהליכה למקומות שונים, בהתנסות בחוויות החיים השונות, וביצירת מגע עם אנשים אחרים – בשלב זה בעיקר כדי ללמוד מהם (העלים כאמור מסנתזים אור לאנרגיה בתהליך הפוך ליניקה מהשורשים, כאשר במקרה שלנו מדובר בקבלת שפע מהעולם הארצי והפנמתו לאישיות). שלב זה הוא כנגד האות ו, שצורתה המאורכת מבטאת את התנועה הלינארית של שליחת הענף והירידה לעולם הארצי.

השלב האחרון בצמיחת הנשמה וירידתה למציאות היא בהפקתה פירות אותם היא מעניקה לעולם. הפירות הם בעיקר בצורת מצוות ומעשים טובים, המזינים ומעשירים את החברה והסביבה. זוהי תכליתה הנעלית ביותר של הנשמה – לרדת עד קרקע המציאות ולהפרות אותה. רובד זה מגולם שוב בידי האות ה, כמו הגזע שסימל את האישיות המפותחת. אכן, פירות האדם הם מעין שכפולים מרוכזים של אישיותו, דרכם הוא מפיץ לעולם את זרעו הרוחני הייחודי ומפרה באמצעותו אחרים. בניגוד לאותיות י-ה המהוות שם בפני עצמם, בין האותיות ו-ה שורר חיבור רופף יותר; דבר זה משקף את היות הפירות ניתנים להפרדה מהענף ומסירה לזולת.

לסיכום:

 ט”ו בשבט – התחברות אל השורש

בשל הפער בין רבדי הנשמה הנסתרים (השורש והגזע) לנגלים (הענפים והפירות), קיימת בנו נטייה שלילית לנתק ביניהם. אנו שולחים ענפינו לעולם, מתנסים בשלל חוויות והיכרויות, ומפיקים פירות רבים בצורת מעשים, דיבורים, יצירות אמנות וכן הלאה; אולם לעתים קרובות – אכן, ברוב המקרים – דברים אלו אינם חדורים כלל בשפע הייחודי והעמוק של שורש וגזע נשמתנו.

ייעודו הפנימי העמוק של ט”ו בשבט הוא לטעת אותנו מחדש באדמתנו הרוחנית, להחדיר את מהותנו הנסתרת לתוך חיינו הנגלים. דבר זה מומחש באופן יפהפה בתאריך ט”ו בשבט עצמו: ט”ו בשבט הוא היום ה-15 בחודש ה-11 (בספירה מניסן, “ראש החודשים” לפי התורה); והנה, 15 הוא בדיוק ערכו המספרי של צמד האותיות י-ה, בעוד 11 הוא הערך של ו-ה. ט”ו בשבט הוא איפוא התאריך היחידי בשנה שמשמעותו היא י-ה ב-ו-ה! בהקשר שלנו, הדרך המתבקשת להבין ביטוי זה היא כמתאר את השראת הרבדים הנסתרים בתוך הרבדים הנגלים. בט”ו בשבט עלינו לשוב ולהיות ראויים להשוואה לעץ השדה – שפירותיו החיצוניים ביותר נובעים במישרין משורשיו העמוקים ביותר.

מתוך הספר עולמות