כמו חדש!

אנו עוברים דברים רבים בחיינו: אירועים, חוויות, טראומות, התנסויות ועוד. אחת המשאלות הגדולות שרבים מאתנו מבקשים היא להשתחרר מאותו עבר, לחיות כאילו דברים אלו לא עברו עלינו, לא עברו אותנו, ולהיות חלקים ותמימים כבו בראשונה. האם זה אפשרי?

השבת אנו קוראים את פרשת “החודש”, עליה אומרים חז”ל שבה היה ראוי להתחיל את התורה, כי בה מדובר אודות המצוה הראשונה בה נצטווה עם ישראל – מצות קידוש החדש. כמובן, שאין זה מקרה בלבד שמצות קידוש החדש היא המצוה הראשונה, אלא יש מה ללמוד ממנה על האופי של עולם המצוות בפרט, והאופי של עם ישראל והיחסים בינו לבין הבורא ובין הבריאה – בכלל.

החדש הזה לכם

ישראל מתאפיינים בכך שהם “מונים ללבנה” (בבלי סוכה כט, א) – כלומר קובעים את סדר השנה בהתאם למחזור הירח, לעומת עובדי האלילים ש”מונים לחמה” – צמודים למחזור השמש בלבד. באופן נפשי-פנימי, הרגישות למחזור הירח שהנו קצר יותר (עשרים ותשעה ימים וחצי) מאשר מחזור השמש (365 יום), וכן מגיע למצב של חשכה מוחלטת ומולד חדש בכל חֹדש, מחברת אותנו אל המהות של ישראל שמאפשרת התחדשות תמידית.

ומהי אותה מהות פנימית?

כאן אנו מגיעים לנושא השני של החדש אליו אנו נכנסים כעת – לידת האמונה: בהתבוננות פנימית, תכליתה של כל יציאת מצרים על מכותיה וניסיה הגדולים היא ההוצאה אל האור של האמונה הטבועה בתוך נשמות ישראל, ההגעה לידי “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו” – לאחר קריעת ים סוף. ולכן המצה נקראת בספר הזוהר “מאכל האמונה”.

מהי האמונה?

מחד – האמונה היא הכח הפשוט והנמוך ביותר, הפתרון של הפתי אשר מאמין לכל דבר (משלי יד, יד) מכיון שאינו מסוגל לחקור ולברר. כך, דרשו בחסידות את הפסוק “ואמונתך בלילות” – כי במצבים של חשך ולילה, זמנים בהם אין הארה והבנה, אנו נדרשים אל כחה של האמונה.

מאידך – ישנו “חשך עליון”, וכפי שאומר האדמו”ר הזקן בספר התניא (פרק יח), שאכן “לגבי הקב”ה שהוא למעלה מן השכל והדעת… הכל כפתיים אצלו יתברך”. כלומר, האמונה היא הכלי הנפשי לאחוז באין סוף, להיות קשור אל מה שלגמרי בלתי ניתן לתפיסת השכל, לא באופן מקרי וזמני, אלא באופן מוחלט ומהותי בשל העומק והאין-סופיות שלו.

יוצא אם כן שהאמונה הנה הכח העמוק והעצמי ביותר בנפש, וגם הכח הנמוך והבסיסי ביותר. האמונה הרי היא כעפר: “הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר” (קהלת ג, כ). וכעפר, הרי היא המקום שבו הזרע (של התפיסה וההבנה) נרקב ומתבטל, אך במפתיע גם שב וצומח מחדש. זהו, אכן, כח ההתחדשות המיוחד לעם ישראל “מאמינים בני מאמינים”.

אמונה והתחדשות

ונחזור לשאלה שהצבנו בפתיחה: האם אכן ניתן להתחדש באמת, “להחליק את הקמטים” שנצרבו בנו בעקבות האירועים השונים של חיינו?

על מנת להתחדש באמת, צריכה להיות גישה אל נקודת ראשית, אל מקום שנטוע “לפני” אותם אירועים וחוויות שאנו רוצים להתנשא מעליהם. האם יש לנו גישה כזו?

בלשון תורת הנפש של החסידות אנו מכנים את המקום הזה ה”על-מודע” שבנפש, אזור נפשי שהנו מחוץ למודעות, אבל לא בגלל שהוא נדחה ממנה באמצעות מנגנוני הגנה של הנפש, אלא בשל העצמיות והעצמה הגבוהה שלו, שלמעלה מיכולת ההכלה של כלי השכל.

הכח העיקרי ב”על מודע” הנו, כאמור, כח האמונה. הוא הכח אשר התעוררות שלו ושימוש הולך וגובר בו, מאפשרים לנו להיות קשורים לשרש הנשמה אשר נמצא מעל מאורעות הזמן ופגעיו, ובכך לתת לנו סיכוי להתחדש באמת.

באופן מעשי, במפתיע, לעתים רבות האמונה מתגלה באופן מוחשי דווקא בזמנים של “נפילה” ונמיכות לכאורה. דווקא במצבים בהם אנו נמצאים כלאחר יאוש, מאבדים את האמון ביכולות שלנו, בהצלחות שלנו, ביכולת שלנו להוביל את עצמנו בכחות עצמנו, אנו נזקקים – ומגלים – את כח האמונה, את הנוכחות הנמצאת תמיד של הקדוש-ברוך-הוא בחיינו, ואת עצמתו של כח האמונה המחבר אותנו אליו תמיד. ומתוך העפר – צומחים מחדש!