לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל

חַג הַחֲנֻכָּה בְּעִצּוּמוֹ. הָאוֹר בַּחֲנֻכִּיּוֹת שֶׁלָּנוּ “מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ”, וַאֲנִי מְקַוֶּה שֶׁכָּךְ גַּם בַּלְּבָבוֹת שֶׁל כֻּלָּנוּ! אוֹמְרִים שֶׁהַבַּעַל שֵׁם טוֹב אָהַב אֶת הַחַג הַזֶּה בִּמְיֻחָד. יוֹדְעִים לָמָּה? אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי יָכוֹל לְנַחֵשׁ. אוֹר מַזְכִּיר לִי תָּמִיד מַשֶּׁהוּ נָעִים וְטוֹב, וּבַחֲנֻכָּה הוּא הוֹלֵךְ וּמִתְגַּבֵּר. אֲבָל בָּאוֹר שֶׁל חֲנֻכָּה יֵשׁ מַשֶּׁהוּ נוֹסָף: הוּא מְסֻגָּל לְהָאִיר אֶת הַחֹשֶׁךְ הֲכִי גָּדוֹל.

מִצְוַת הַדְלָקַת הַנֵּר הִיא בַּחוּץ, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּזְמַנָּהּ מְיֹעָד לַשָּׁעָה בָּהּ מַתְחִיל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ לְהַחְשִׁיךְ. מְקוֹם הַהַדְלָקָה צָרִיךְ לִהְיוֹת מִתַּחַת לַעֲשָׂרָה טְפָחִים, וְזֶה אוֹמֵר לִי שֶׁהוּא נוֹעָד לְהָאִיר אֶת הַשֶּׁטַח הַנָּמוּךְ הַסָּמוּךְ לַקַּרְקַע. מְקוֹמוֹ שֶׁל נֵר חֲנֻכָּה וּזְמַן הַדְלָקָתוֹ מְלַמְּדִים אוֹתִי, שֶׁאֶת הָאוֹר שֶׁל חַג הַחֲנֻכָּה אֲנִי צָרִיךְ לְהָאִיר דַּוְקָא בִּמְקוֹמוֹת חֲשׁוּכִים וּנְמוּכִים. אֶת אוֹר הַחַג יֵשׁ לְהַדְלִיק אֵצֶל כָּל יְהוּדִי, גַּם אֵצֶל מִי שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ הוּא רָחוֹק וְחָשׁוּךְ, וּלְהָאִיר אֶת לִבּוֹ בְּאוֹר שֶׁל אֱמוּנָה.

וּמָה אִתִּי? הַאִם גַּם אֶצְלִי יֵשׁ מְקוֹמוֹת כָּאֵלּוּ?

לְהוֹדוֹת בָּאֱמֶת

“אַתָּה מִצְטָרֵף אֵלֵינוּ? יוֹצְאִים בְּאַרְבַּע וָחֵצִי מֵהַמִּגְרָשׁ”.

“בֶּטַח, קָבַעְנוּ”, עָנִיתִי לְיוֹסִי וּמִהַרְתִּי הַבַּיְתָה. יֵשׁ לִי הֲמוֹן דְּבָרִים שֶׁתִּכְנַנְתִּי לַעֲשׂוֹת הַיּוֹם, וְעַד אַרְבַּע וָחֵצִי אֲנִי מְקַוֶּה לְסַיֵּם אוֹתָם – לְהַשְׁלִים שִׁעוּרֵי בַּיִת, הַתּוֹרָנוּת בִּשְׁטִיפַת הַכֵּלִים, לְתַקֵּן אֶת הַתְּרִיס הַשָּׁבוּר בַּמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ, וְאֵיךְ לֹא? הַלֶּגוֹ הֶחָדָשׁ… בְּשָׁעָה אַרְבַּע עֶשְׂרִים וְתֵשַׁע, אֶפֶס-אֶפֶס, מְצַלְצֵל הַטֵּלֵפוֹן בַּבַּיִת. יוֹסִי, כַּמּוּבָן. “נוּ, אַתָּה בָּא?”. “שְׁנִיָּה, מָה הַלַּחַץ? אֲפִלּוּ לֹא אַרְבַּע וָחֵצִי. אֲנִי כְּבָר יוֹרֵד”. אֲבָל הָעִנְיָנִים עִם הַלֶּגוֹ הָיוּ בְּעִצּוּמָם, כָּךְ שֶׁאוֹתוֹ הַ’כְּבָר’ הָלַךְ וְהִתְאָרֵךְ לוֹ. אַחֲרֵי הַצִּלְצוּל הָרְבִיעִי שֶׁל יוֹסִי הֵבַנְתִּי שֶׁכְּבָר הִגְזַמְתִּי. אֲנִי מֵצִיץ בַּשָּׁעוֹן וְנֶחְרָד: חָמֵשׁ וָרֶבַע!

סָגַרְתִּי בִּמְהִירוּת אֶת קֻפְסַת הַלֶּגוֹ וְזָרַקְתִּי אוֹתָהּ פְּנִימָה, לַאֲרוֹן הַמִּשְׂחָקִים, חָטַפְתִּי אֶת הַמְּעִיל וְטַסְתִּי לְכִוּוּן הַמִּגְרָשׁ. יוֹסִי וּשְׁאָר הַחֲבֵרִים כְּבָר הָיוּ אַחֲרֵי סַף הָעַצְבָּנוּת. “כַּמָּה זְמַן אֶפְשָׁר לְחַכּוֹת לְךָ?”, “רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ שֶׁתַּגִּיעַ”, “קָבַעְנוּ אַרְבַּע וַחֲצִי, לֹא?” – אֵלּוּ הָיוּ מִקְצָת מִמַּטַּח הַהַאֲשָׁמוֹת שֶׁסָּפַגְתִּי.

הָאֱמֶת שֶׁהֵם צוֹדְקִים. מִלָּה צְרִיכָה לִהְיוֹת מִלָּה וַאֲנִי לֹא בְּדִיּוּק עָמַדְתִּי בָּהּ, אָז הֶחְלַטְתִּי לִשְׁתֹּק. לֹא שֶׁהָיָה לִי יוֹתֵר מִדַּי לוֹמַר, אֲבָל הֵבַנְתִּי שֶׁאִם הַצֶּדֶק אִתָּם – יָפָה הַשְּׁתִיקָה. רַק כַּאֲשֶׁר נִרְגְּעוּ הָרוּחוֹת וְיָצָאנוּ לַדֶּרֶךְ פָּתַחְתִּי אֶת הַפֶּה וְאָמַרְתִּי שְׁתֵּי מִלִּים: “צוֹדְקִים, סְלִיחָה”.

דַּע לוֹמַר תּוֹדָה!

הַאִם הַסִּפּוּר הַזֶּה הוּא שֶׁל אֲמִירַת תּוֹדָה? לֹא מַמָּשׁ. זֶה סִפּוּר שֶׁל מִלָּה דּוֹמָה – הוֹדָאָה. כַּאֲשֶׁר אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהַצֶּדֶק עִם הַשֵּׁנִי עָלַי לְהַכִּיר בָּאֱמֶת וּלְהוֹדוֹת בַּדָּבָר – אַתָּה צָדַקְתָּ, לֹא אֲנִי. כַּאֲשֶׁר אֲנִי מֵעֵז גַּם לוֹמַר זֹאת בִּמְפֹרָשׁ הוֹפֶכֶת הַהוֹדָאָה שֶׁלִּי לְוִדּוּי. אֲנִי כְּבָר לֹא מַחְבִּיא אֶת הָאַשְׁמָה שֶׁלִּי בְּתוֹכִי, אֶלָּא מִתְוַדֶּה בִּפְנֵי מִי שֶׁצּוֹדֵק וְאוֹמֵר לוֹ אוֹתָהּ בְּפֶה מָלֵא.

בְּכָל זֹאת, בֵּין הַהוֹדָאָה בָּאֱמֶת וְהַוִּדּוּי שֶׁבַּפֶּה לְבֵין אֲמִירַת הַתּוֹדָה קַיָּם קֶשֶׁר. מָתַי אֲנִי מַרְגִּישׁ צֹרֶךְ לוֹמַר תּוֹדָה? כַּאֲשֶׁר מִישֶׁהוּ מַעֲנִיק לִי מַתָּנָה אוֹ מַחֲמִיא לִי בְּדִבּוּר, וַאֲנִי יוֹדֵעַ בְּוַדָּאוּת כִּי הַמַּתָּנָה הַזּוֹ שֶׁקִּבַּלְתִּי הִיא בְּחִנָּם. הוּא לֹא הָיָה חַיָּב לָתֵת לִי אוֹתָהּ.

לְמָשָׁל: אָדָם שֶׁעוֹבֵד לְפַרְנָסָתוֹ וּמְקַבֵּל אֶת הַמַּשְׂכֹּרֶת הַחָדְשִׁית שֶׁלּוֹ לֹא מַרְגִּישׁ צֹרֶךְ לוֹמַר תּוֹדָה. כַּמּוּבָן שֶׁאֵין אִסּוּר לוֹמַר תּוֹדָה, וַאֲפִלּוּ מֻמְלָץ מְאוֹד, אֲבָל כֵּיוָן שֶׁהוּא עָבַד קָשֶׁה וְהִתְאַמֵּץ בְּמַהֲלַךְ כָּל הַחֹדֶשׁ, הוּא בְּהֶחְלֵט מַרְגִּישׁ שֶׁהַכֶּסֶף אֵינוֹ מַתָּנָה וְהוּא מַגִּיעַ לוֹ, עַל פִּי שׁוּרַת הַדִּין. אִם לָמַדְתִּי הֵיטֵב וְהִתְכּוֹנַנְתִּי לַמִּבְחָן כָּרָאוּי וּבַסּוֹף גַּם הִצְלַחְתִּי בּוֹ – הִרְוַחְתִּי אֶת הַצִּיּוּן בְּיֹשֶׁר. לְעֻמַּת זֹאת, כַּאֲשֶׁר סַבָּא הֵבִיא לִי לְיוֹם הַהֻלֶּדֶת רַחֲפָן מִקְצוֹעִי מְשֻׁכְלָל – הוּא לֹא הָיָה חַיָּב לִי כְּלוּם. סַבָּא יָכוֹל הָיָה לְהָבִיא לִי גַּם מַתָּנָה אַחֶרֶת, פְּשׁוּטָה יוֹתֵר. הָאֱמֶת הִיא, שֶׁהוּא בִּכְלָל לֹא הָיָה חַיָּב לְהָבִיא לִי מַשֶּׁהוּ. לֹא לְכָל אֶחָד מְבִיאִים מַתָּנָה לְכָל יוֹם הֻלֶּדֶת. לָכֵן, מִבְּחִינָתִי זוֹהִי מַתְּנַת חִנָּם גְּמוּרָה. אֶת הַתּוֹדָה לְסַבָּא אֲנִי אוֹמֵר מִכָּל הַלֵּב.

מָה אֲנִי מַרְגִּישׁ בַּלֵּב כְּשֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהַמַּתָּנָה הַזּוֹ שֶׁקִּבַּלְתִּי הִיא בְּחִנָּם, וּבֶאֱמֶת לֹא מַגִּיעַ לִי כְּלוּם? אֲנִי בְּעֶצֶם מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וּמַהִי הָאֱמֶת? שֶׁאֲנִי חַיָּב לְךָ. קוֹרְאִים לְזֶה ‘אֲסִיר תּוֹדָה’. אֲנִי מֻכְרָח לְהַחֲזִיר לְךָ מַשֶּׁהוּ עַל מָה שֶׁהֶעֱנַקְתָּ לִי. זוֹ מַשְׁמָעוּתָהּ שֶׁל אֲמִירַת הַתּוֹדָה!

גַּם (וּבְעִקָּר) כְּשֶׁקָּשֶׁה

גַּם אֲמִירַת הַתּוֹדָה וְגַם הַהוֹדָאָה בָּאֱמֶת קְשׁוּרוֹת עִם סְפִירַת הַהוֹד. הוֹד הוּא הַכֹּחַ שֶׁיֵּשׁ לְכָל יְהוּדִי לִהְיוֹת קָשׁוּר לַה’ גַּם בַּמַּצָּבִים הֲכִי קָשִׁים, גַּם כַּאֲשֶׁר הוּא עוֹבֵר נִסְיוֹנוֹת לֹא פְּשׁוּטִים – וְלֹא לְהַרְפּוֹת. יִהְיֶה מָה שֶׁיִּהְיֶה – הוּא אֶת ה’ אֵינוֹ עוֹזֵב. הוּא מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת הַפְּשׁוּטָה. הָאֱמֶת הִיא שֶׁה’ קַיָּם לְעוֹלָם וְאִלּוּ הַקְּשָׁיִים הָעוֹבְרִים עָלַי הֵם חוֹלְפִים, בָּאִים וְהוֹלְכִים. בָּרֶגַע שֶׁאֲנִי מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת הַזּוֹ – אֲנִי מַתְחִיל לְהוֹדוֹת לַה’! אֲנִי מַכִּיר שֶׁכָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לִי הוּא מַתְּנַת חִנָּם מֵאִתּוֹ יִתְבָּרֵךְ!

בַּאֲמִירָה זוֹ פּוֹתֵחַ יְהוּדִי אֶת סֵדֶר יוֹמוֹ. “מוֹדֶה אֲנִי” הֵן הַמִּלִּים הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁיּוֹצְאוֹת מִפִּינוּ, וַאֲפִלּוּ עוֹד לִפְנֵי שֶׁנָּטַלְנוּ אֶת יָדֵינוּ. מַדּוּעַ? כִּי הַכֹּחַ לְהוֹדוֹת טָבוּעַ בְּעֶצֶם נִשְׁמָתוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי, עַד שֶׁאֲפִלּוּ טֻמְאַת הַלַּיְלָה שֶׁדָּבְקָה בְּיָדָיו אֵינָהּ פּוֹגֶמֶת בּוֹ. אַגַּב, שְׁמוֹ שֶׁל יְהוּדִי נִקְרָא עַל שֵׁם כֹּחַ הַהוֹדָאָה. יְהוּדִי הוּא מִי שֶׁמּוֹדֶה לַה’ וְכוֹפֵר בְּהַבְלֵי הָעֲבוֹדָה הַזָּרָה.

בִּתְפִלַּת “עַל הַנִּסִּים”, לְאַחַר תֵּאוּר נֵס נִצְחוֹן הַמְּעַטִּים עַל הָרַבִּים, מְלַמְּדִים אוֹתָנוּ חֲכָמִים עַל מַטְּרַת הַחַג – “וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל”. הַהוֹדָאָה הִיא גַּם הַסִּכּוּם הָעוֹלֶה לָנוּ לְאַחַר שֶׁהִתְבּוֹנַנּוּ בַּאֲרִיכוּת בְּנֵרוֹת הַחֲנֻכִּיָּה. “אֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֵן, אֶלָּא לִרְאוֹתָן בִּלְבָד”, וּמָה אָנוּ רוֹאִים בָּהֶם? מָה מְלַמְּדִים אוֹתִי הַנֵּרוֹת? אֶת מִשְׁפַּט הַסִּכּוּם: “לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל”!

שֶׁנִּזְכֶּה לְהוֹדוֹת לְבַעַל הָאֱמֶת!

חֲנֻכָּה מֵאִיר וְשָׂמֵחַ!

שַׁבָּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!

רָזִי