לְמה אתה תורם?

נדיבות עליונה ונדיבות תחתונה

פרשתנו פותחת “ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי”[א] ומזמינה להעמיק בהבנת נדיבות הלב המביאה את האדם להרים תרומה.

בכללות, את נדבת הלב אפשר לחלק לשני סוגים, בין אדם למקום ובין אדם לחברו: יש מי שלבו נודבו להרים תרומה ל’צרכי שמים’, לעניני הקדש והמקדש, ובכך כביכול לתרום לה’ עצמו – מתוך תודעת “כי ממך הכל ומידך נתנו לך”[ב] (כדברי דוד המלך עם הכנת-תרומת כל הנדרש לבנין בית המקדש). לעומתו, יש מי שלבו נודבו לתרום לנזקקים שצרכיהם עומדים לנגד עיניו ונוגעים ללבו – “הלוא פרֹס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערֹם וכִסיתו…”[ג].

פעמים רבות אלה שני סוגי מנטליות הפוכים – הנוטה “לפאר את בית הוי'”[ד], להרבות את כבוד המקדש ולעודד יהודים לבוא לעבוד את ה’, מוצא פחות טעם בעזרה ‘פשוטה’ לעניים ונדכאים, ואילו הנוטה לתרום לצרכי העניים פחות מבין מדוע לתרום לבית כנסת וכיו”ב.

“הנסתרֹת… והנגלֹת”

שני סוגי הנדיבות הם בבחינת “הנסתרֹת להוי’ אלהינו” (י–ה שבשם[ה]) ו”והנגלֹת לנו ולבנינו”[ו] (וה שבשם[ז]):

בתרומה “להוי’ אלהינו” אין צורך גלוי – בפשטות, ה’ אינו זקוק למתנות האדם[ח] – ותכליתה העיקרית לבטא רחשי לב פנימיים של הכרת תודה והתמסרות לה’. לכן גם יש להקפיד בה על הכוונה הטהורה במסתרי הלב, “‘לי’ – לשמי” (כפירש”י ל”ויקחו לי תרומה” ו”ועשו לי מקדש”[ט]). וגם שכרה נסתר, שמור לעולם הבא.

לעומתה, התרומה לצרכי העניים עונה על צורך גלוי, ועל אף שמצד עבודת האדם יש לטהר גם את כוונת הלב, העיקר והתכלית הם ‘שהעני יהיה שבע’ (עד שבכגון דא המליצו בחסידות ‘אחד המכוון ואחד שאינו מכוון ובלבד שירבה’[י]). גם פירותיה של גמילות חסדים כזו גלויים ונאכלים בעולם הזה[יא].

[אפשר להבחין כאן ביחס הקבוע אליו יש לשים לב בין י–ה ל-וה: מחד, שלמות שם הוי’ היא רק כשהטוב והחסד מגיעים לעולם הזה. אם מסתפקים בשם י–ה בלבד “אין השם שלם”[יב] – כפעולת עמלק, המנסה למלוק בין ההכרה הפנימית לבין המימוש בעולם הזה – עבודת ה’ ללא דאגה לצרכי הסובלים והנדכאים נמאסת. לאידך, וה לבדם אינם שם קדוש כלל – רחמים וצדק חברתי יכולים לנבוע מ’טוב חילוני’, ללא כל מודעות אלקית.]

תרומה לתורה

התכלית היא, כמובן, “ליחדא שם י–ה ב-וה ביחודא שלים” – לייחד את נדיבות הלב הפנימית-העליונה עם הפעולה הברוכה הניכרת בעולם הזה. שתי נדבות הלב שהוזכרו שייכות, במובהק, לשנים מעמודי העולם[יג] – עמוד העבודה (עבודת הקדש והמקדש, המלווה ב”עבודה שבלב זו תפלה”[יד] בכוונה טהורה) ועמוד גמילות החסדים. הממוצע-המחבר בין שני העמודים האלה הוא עמוד התורה[טו] – בה עוסק האדם במוחו-פנימיותו ושואף ללמוד תורה “לשמה” (כעמוד העבודה) אך תכליתה להמשך מלמעלה למטה ולפסוק-לפעול במציאות התחתונה (כעמוד גמילות החסדים) – דעת ה’ המחברת י–ה ל-וה[טז]. ואכן, בזהר[יז] נדרש כי תרומה היינו תורה שנתנה ל-מ יום ובלקיחתה “לי אתם לוקחים”[יח] – לוקחים את ה’ ומגלים אותו בעולם.

ככל שמתקרבים לגאולה ניתן יותר להכיר כי דווקא הפצת התורה (ותרומת האמצעים הנדרשים לכך) כוללת ומחברת את שני הממדים: ככל שהעולם משופע יותר ברווחה גשמית, ניכר כי “אין עני אלא בדעת”[יט] וכי הצדקה העיקרית והאמתית היא מילוי צרכי הנפש – “לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמֹע את דברי הוי'”[כ]. כיוצא בכך ביחס לכלל, ככל שהחוסן הבטחוני והכלכלי של עם ישראל בארצו איתנים יותר, ניכר כי המפתח לשימוש נכון בו – במובן הרוחני, כפשוט, אך גם במובן הגשמי! – הוא דעת תורה שתכוון את מקבלי ההחלטות. ובעיקר, הגאולה האמתית והשלמה – הפתרון לכל הצרות, בגשמיות וברוחניות, ומימוש יעודו של עם ישראל – תלויה ב”לכשיפוצו מעינותיך חוצה”[כא] (כאשר הפצת המעינות היא גם הסגולה ה’נסתרת’ לקירוב הגאולה וגם הפעולה הפשוטה והגלויה למימוש היעוד של “כי מלאה הארץ דעה את הוי'”[כב]).

פירושי ה”נועם אלימלך”

לסיום, נסקור בקצרה את חמשת פירושי בעל הנעם אלימלך (שיום ההילולא שלו חל באדר) על פתיחת הפרשה, הממחישים מפנים שונות את חיבור העבודה הפנימית-הנסתרת עם המשכת שפע גלוי ותיקון העולם הזה (כדרכו תמיד ב”ספרן של צדיקים”, לעסוק בעבודת הצדיקים הפנימית ובתפקידם להמשיך שפע לעולם). חמשת הפירושים מכוונים כנגד נרנח”י (שם הוי’ עם קוש”י)[כג]:

יחידה (כתר): את תרומת המשכן יש ליטול מצדיקים נדיבי לב הרואים את עולמם בחייהם (כפי שהתקיים באבות[כד], החל מאברהם אבינו שנקרא “נדיב”[כה]) – כאלה הלוקחים לעולם הזה את התרומה-ההפרשה המיועדת לעולם הבא ומכניסים אותה במחשבותיהם הטהורות בעולם הזה (וממילא עובדים את ה’ “שלא על מנת לקבל פרס”[כו], אותו הם טועמים כבר במצוותיהם בעולם הזה, ואין להם כל כוונה צדדית במצוות מלבד התמסרות מלאה לה’).

חיה (חכמה): “‘לי’ – לשמי” היינו לימוד תורה לשמה. לימוד כזה, בו הלומד ממשיך חידוש תורה משרש נשמתו-שלו בתורה, יתכן רק כשישנו ‘זיווג’ בלימוד בין צדיק-זכר-משפיע לצדיק-נקבה-מקבל. דווקא השומע הוא נדיב הלב, “אשר נדב לבו לשמוע” לרב המלמד, ובכך מזכה אותו להיות “זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין”[כז] ולהמשיך חידוש תורה אמתי ממקורו.

נשמה (בינה): על ידי לימוד תורה לשמה ונדבת הלב לה’ (הממשיכים מה”לי” אל ה”לשמי”, מהכתר אל החכמה) מרים הצדיק את דיני העולם הזה להמתיקם בשרשם (באמא-בבינה, כנודע).

רוח (מדות): הצדיק העובד את ה’ בהתמדה, יום-יום, בכל המדות-ההנהגות והנסיונות המשתנים – וממילא בכל מדות לבו – זוכה להתדבק בדעת ולהמשיך שפע לעולם “מאת כל איש אשר ידבנו לבו”, דהיינו גם מצדיקי הדורות הקודמים (שהם בגדר נסתרים, שהרי הסתלקו מהעולם, ביחס לצדיק הגלוי העובד את ה’ במציאות)[כח]. הדברים מתאימים לעבודת כל שליח נאמן, שבעבודתו בהתמדה, “כננס על גבי ענק”, זוכה להמשיך שפע לעולם מרבו-משלחו.

נפש (מלכות): ישנם צדיקים שעיקר עבודתם הוא מעשים טובים וצדיקים שעיקר עבודתם דבקות המחשבה. והנה, למרבית הפלא, על הראשונים נאמר “ויקחו לי תרומה” – במעשיהם הם פועלים תיקון השכינה בעליונים (“לי”) – אך דווקא על האחרונים נאמר “מאת כל איש אשר ידבנו לבו [בדבקות המחשבה והלב] תקחו את תרומתי”, בהשפעת “זהב וכסף ונחשת וגו'” למציאות ובתיקון העולם.

אם כן, כתר-כותרת הפירושים הוא-הוא חיבור העולם הבא הנסתר והעולם הזה הנגלה, ללא כל הפרש ביניהם; הפירושים באמצע מתייחסים לחיבור הנסתר והנגלה בהמשכת תורה, בהמתקת הדינים בשרשם והמשכת שפע מצדיקי הדורות הקודמים; וחותם הפירושים מדגיש שלתיקון עולם לא די בקיום מדוקדק של הצד המעשי והגלוי של התורה, והתכלית היא המשכה דווקא מהעבודה הפנימית והנסתרת ביותר, דבקות המחשבה, לתיקון העולם החיצוני.

הרימו תרומה לגל עיני – הפצת מעיינות החסידות