לאהוב, או לאהוב עוד יותר?

 שאלה:

אני מבולבלת!

יש לנו בן בגיל 17. זהו הבן הקטן מבין ילדים רבים ברוך ה', ואנו מתחילים להרגיש שגם עבורו זהו הזמן האחרון שהוא עוד נמצא בבית, ואנו יכולים להרעיף עליו את אהבתנו.

באופן טבעי, הנטיה שלי, כאמא, היא לאהוב אותו ללא גבול ולבטא את האהבה הזו בכל דרך אפשרית. בגלל טבעו של נער בגיל ההתבגרות עיקר ההענקה באה לידי ביטוי במעשים ונתינה בפועל.

מצד שני, אנו חשים – ובעלי מקפיד להדגיש זאת – למען חינוכו וצמיחתו האישית של הבן, יש להגביל מעט את האהבה והנתינה, ולאזן אותה בדרישות כלפיו, ובצפיה ממנו להיות שותף במטלות הבית.

אבל מהצד השני, אני מרגישה שאם אני אאזן את אהבה, ואכניס אותה לתוך משטר ומשמעת של הגיון ושכל, אני חוטאת ללב שלי ש"מתפוצץ" מרוב אהבה וגעגוע. ומצד שני…

כמובן שמאמר בעלון אינו מהווה תשובה מלאה לבעיות הממשיות במציאות. "כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהם שונות", ולכל סיפור ישנה מורכבות רבה וייחודיות משלו, אשר יכולים לקבל התייחסות אמתית רק בייעוץ אישי. כאן רק נשתדל להאיר זוית מסוימת של התיחסות לדברים.

תשובה:

כדי להתמודד היטב עם הבלבול שלך, הרשי לי להיכנס לסוגיה עמוקה בתורת הנפש:

על בסיס מושגי התהו והתיקון המדוברים בספרי הקבלה, מוסבר בתורת הנפש של החסידות, כי יש באדם מציאות של "אורות תהו" – זוהי אנרגיה נפשית גדולה ועוצמתית, אשר עלולה לגרום ל"שבירת כלים" – למשבר נפשי – מכיון שכלי הנפש צרים מידי מלהכיל אנרגיה כה רבה.

לעומת זאת, ישנה מציאות של תיקון, בה האנרגיה הנפשית נבנית ומסודרת בתהליך שעובר דרך השכל וההכרה. מציאות נפשית כזו עלולה הרבה פחות לשבירה והתמוטטות מחד, אך מאידך היא מרוחקת מהקֶשר עם ה"עצמי" הפנימי, ומביטוי אמתי של האישיות.

השאיפה היא להגיע למצב בו ה"אורות של התהו" מצליחים להתחבר אל "הכלים הרחבים של התיקון". אחת הדרכים לעשות זאת היא באמצעות תהליך – "דינמיקה" – של "רצוא ושוב", בו הנפש מתרוצצת בין הקצוות, מתמלאת מרץ ואנרגיה של עצמיות תהו, אך מבטאת אותה מתוך רגישות וקשר למציאות דרך כלים רחבים ומושכלים.

וחזרה לבלבול שלך:

רגש האהבה שאת חווה, הנו כח אהבה של תהו. ככזה, אם הוא לא יאוזן על-ידי כלים של הגיון, מודעות, סדר וגבולות הוא אכן עלול לגרום למשברים ולצמיחה לא בריאה של הבן, כפי שחש באופן טבעי בעלך.

מאידך, את מזהה נכון שאין זה כח שלילי, כי אסור לוותר ולהחליש אהבה כל כך פשוטה טבעית ועוצמתית. האם נוכל "לאחוז בחבל בשני קצותיו"? ננסה:

ראשית, עליך להכיר במתנה הנפלאה שקבלת מה' יתברך – רגש האהבה האמהית, העצמית-עוצמתית ובלתי מוגבלת. הודי לקב"ה על רגש אהבה זה ותני לו למלא ולהציף אותך.

יחד עם זאת, הכירי בטובה גם על דברים נוספים שניתנו לך: ילדים נוספים, שכל מבקר אשר מפתח רגישות ועירנות לסכנות של רגש-תהו-מתפרץ, וכמובן גם בעל שחווה את הדברים בדרכו שלו, ו"ממלא את התפקיד" לנהל את הרגשות והיחסים באופן מאוזן ומושכל.

כך, תוכלי במידה רבה להיות "גם כאן וגם כאן". גם לחוות את רגש האהבה העצמי, להקרין אותו אל הבן (ולפעמים גם לבטא אותו בפועל…), וגם לארגן את היחסים , המחוות והדרישות מהבן בעזרתו של הבעל השקול (וגם השכל שלך…).

בהשגחה פרטית, דברינו נוגעים לזמן בו אנו עומדים – שבת מברכים ראש חדש אדר: במושגי הקבלה כח האהבה העצמי מכונה "רב חסד". והנה המקובלים מציינים שרב חסד שווה בגימטריא למרדכי. דווקא בפורים מתגלים כחות ש"למעלה מטעם ודעת", בקשר ובאהבה שלנו אל ה' יתברך, וגם הוא מצדו מגלה אלינו אהבה עוצמתית כל כך, אשר בכחה להתגבר ולבטל גזרות ומכשולים שכביכול אין די בכחם של אהבה ושל קשר רגילים ("על פי טעם ודעת") בכדי להתגבר עליהם.

—

לתגובות, לשאלות, ולהפניה לייעוץ: torathanefesh@gmail.com

גירסה מורחבת של המאמר באתר תורת הנפש www.torathanefesh.org