לאהוב פשוט

בדרך החסידות מגיעים לאהבה על ידי התבוננות. את אהבת ה’ המסותרת בנו עלינו לגלות על ידי התבוננות והעמקת ההתבוננות באהבת ה’ תביא לאהבת ישראל, שהרי “האוהב את האב אוהב את בניו”, כל יהודי הוא “חלק אלוה ממעל ממש” ושיא אהבת ה’ היא “לאהוב מה שהאהוב אוהב”.

אכן, ה’חסיד בגֵנים’ מתקומם: האם זו אהבת ישראל של הבעל שם טוב?! נקודת-התמצית של היהודי היא אהבת ישראל טבעית, פשוטה ועצמית– ללא גבול, ללא תנאי וגם ללא כל צורך בהתבוננות. ההתבוננות באה ‘לשכנע’ את הנפש השכלית להצטרף לחגיגת האהבה, אבל עבור הנפש האלקית אהבת ישראל היא טבעית וזורמת, ולא מאולצת ומעושה על ידי סברות השכל.

המחשת הדברים דרך המעגל הקרוב מגבירה את ההתקוממות: עם ישראל הוא משפחה, והאהבה בתוך משפחה היא טבעית לגמרי. האם האהבה הטבעית בתוך המשפחה, בין איש לאשתו ובין הורים לילדיהם, היא חוויה ‘גויית’ שעלינו להסתייג ממנה?! האם על יהודים עובדי-ה’ להשתית את היחס למשפחתם רק על התבוננות אלוקית מופשטת?! הדרכה כזו צורמת באזניו של כל אדם בריא בנפשו…

אכן, בעצם הנשמה של היהודי פועם דופק קבוע של “רצוא ושוב” – “רצוא” אל האלקות, מתוך חוויה ש’ה’ הוא הכל’ ו”אין עוד מלבדו”, ומיד אחריו “שוב” למציאות בהכרה ש’הכל הוא ה”, הנמצא “בשמים ממעל ועל הארץ מתחת”. הדופק הזה מתבטא בעיקר בשתי האהבות העצמיות – “רצוא” לאהבת ה’ בלבד ו”שוב” לאהבת ישראל לוהטת. דווקא ה”רצוא” אל האלקות ‘משדרג’ את אהבת ישראל, כאשר ב”שוב” מתגלה שאהבת ישראל עצמה היא אלוקית. אהבת ישראל נותרת טבעית ועצמית, אבל היא חושפת את ה’ בתוכנו ועוצמתה גוברת. והרמז: “ואהבת את הוי‘ אלהיך” שוה “ואהבת לרעך כמוך [כאשר בתוך רעך גופא מתגלה] אני הוי‘”!

כך גם בחיי הנישואין, באהבת איש ואשה: הקשר על פי תורה מתחיל בחווית “רצוא” של הקידושין, בהם נוצר קשר מחייב בין האיש והאשה, אך זהו קשר נשמתי מופשט וקדוש, בו האשה נאסרת על כל העולם כהקדש אך עדיין אינה מותרת לבעלה. האיש והאשה נועצים את הקשר ביניהן במחויבות לה’, אך לא מגיעים ליחוד אוהב במציאות. לכן, אחרי הקידושין צריך לעצור, לעשות ‘אחורה פנה’, ולעבור אל ה”שוב” של הנישואין – אהבה ישירה אל בן הזוג, נשמה בגוף, שמגיעה ליחוד מלא ושלם עמו.

קשר הנישואין הוא בגדר “דרך ארץ” ש”קדמה לתורה” – הוא היה קיים עוד לפני מתן תורה, הוא רצוי וחיובי עבור בני נח וגם אצל בני ישראל נשמר בו הממד הטבעי והראשוני של אהבה פשוטה בין איש ואשה. אכן, דווקא בזכות ה”רצוא” של הקידושין גם ה”שוב” אל קשר האהבה האנושי מקבל משמעות חדשה – כריתת ברית ותוקף אלוקי נצחי.