“לא תחסר כל בה”

בדיון על מתווה הגז חלוקות הדעות ביחס לחלוקה ההוגנת של הרווחים ממאגרי הגז: מחד, דאגה לרווחת הציבור, שימוש נכון ברווחי משאבי הטבע והורדת חשבונות החשמל של כולנו; מאידך, צורך בתגמול הוגן לאלו שסיכנו ממון רב בחיפוש המאגרים ועידוד השקעות בהמשך; וברקע גם טענות על שחיתות ואיוולת.

מעבר לצדדים המוסריים-כלכליים, שלא נרד כאן לפרטיהם, יש להוסיף לשיח נדבך חשוב שלא מספיק נשמע: הכרת הטוב לה’ על משאבי האנרגיה שהעמיד לרשותנו ואהבת הארץ שמתגלה בממד נוסף כ”ארץ אשר… לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצֹב נחשת” (כאשר רק לאחר חלוקת ‘המים הכלכליים’ בין ישראל לקפריסין נתגלו מאגרי הגז הגדולים דווקא בתחומנו). גם מבלי להכנס לפרטים הכלכליים, יש לנדבך זה השלכות על ההתנהלות עם משאבי הטבע העומדים לרשותנו.

 אהבת הארץ – ארץ ישראל לעם ישראל

הקשר בין עם ישראל לארצו איננו רק יחס של אדם למקום מגוריו, למקור פרנסתו או אפילו למקלט הבטוח עבורו. ארץ ישראל היא המתנה הטובה שהקב”ה נותן לעם ישראל – ההבטחה הראשונה ליהודי הראשון, יעד העם במצרים ובנדודי המדבר ומושא הגעגועים בכל שנות הגלות. זהו קשר זוגי-רגשי עמוק, כתיאור הנביא – “כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך”. עם ישראל אוהב את ארץ ישראל, וארץ ישראל אוהבת את עם ישראל ומעניקה לו – ורק לו – את פריה וטוּבהּ.

כדי שנחיה חיים בריאים בארץ עלינו להציב בבסיסם את קשר האהבה הזה. זו גם המשמעות העמוקה של התביעה להחלת הרבונות היהודית בכל שטחי הארץ (שהיא השלב המעשי הראשון בתיקון המדינה). ההצהרה שעם ישראל נוטל אחריות ובעלות על ארצו היא לכל לראש הצהרת אהבה בין העם והארץ (רק גילוי הקשר היהודי השורשי לארץ הוא התמודדות-אמת עם ה’צומוד’ המדומה של תושבי הארץ הנוכרים, שאף ישים קץ לתקוות הלאומיות מטפחות-הטרור של אויבינו).

הצהרת האהבה והבעלות תתפרט בהמשך לפרטים רבים: כשם שהארץ היא נחלתו של העם, כך יש לכל שבט אחוזה המיוחדת לו ולאופיו ובסופו של דבר לכל יהודי יש נחלה בארץ, המאפשרת לו עצמאות והתפתחות אישית. לפי תפיסה זו, המדינה תעניק לכל יהודי – יליד הארץ או עולה חדש – שטח לבנית בית ופיתוח משק. מכך נובע גם הדגש על עבודה עברית – הן מתוך דאגה אמתית לרווחת היהודים בני הארץ, והן מתוך תפיסה שעבודת הארץ היא קשר אהבה עמוק שלזרים אין בו חלק (כשם שחלילה להכניס איש זר לחדר המטות).

 אהבה ועצמאות כלכלית

אהבה, שלום ועצמאות כלכלית כרוכים זה בזה: מחד, חז”ל מלמדים (בבא מציעא נט, א) כי הפרנסה בבית היא תנאי לשלום בית ולאהבה – “השם גבולך שלום, חלב חטים ישביעך”. מאידך, הם מלמדים כי האהבה מאפשרת קיום טוב ומכובד, של “איזהו עשיר? השמח בחלקו”, גם באמצעים דלים יחסית – “טובה פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב” – ואף כי האהבה והכבוד בין איש לאשתו הם המפתח לשפע הפרנסה.

כיוצא בכך, ביטוי משמעותי לחוסנו של קשר האהבה בין העם והארץ הוא העצמאות הכלכלית. כפי שרואים היום, היכולת לתפקד כ”עם לבדד ישכון” תלויה בנכונות להתנתק מהתלות הכלכלית באומות העולם, גם אם היא תדרוש הסתפקות במועט. אכן, ככל שעם ישראל ירגיש שהארץ מספקת את כל צרכיו, כך האהבה והנאמנות שלו לארץ תגברנה, וככל שהאהבה והנאמנות לארץ תגברנה היא תעניק לנו יותר שפע ברכה.

גם כאן, הדבר בולט בדוגמאות שהובאו לעיל ביחס לפרט: הענקת נחלה לכל יהודי בארץ היא הבסיס לעצמאות כלכלית אישית, כאשר מעבר לדיור ראוי לעודד חקלאות ביתית (ושימוש באנרגיה סולרית…) – משק בית שמספק את צרכיו הבסיסיים הוא עצמאי ויציב, בסיס איתן להתפתחות אישית רגועה ונכונה. גם ההשקעה בעבודה עברית, תוך הקפדה על ציווי התורה “או קנֹה מיד עמיתך”, מגבירה את העצמאות הכלכלית של כל פרט, המתפרנס בעצמו, ושל העם כולו, המסוגל לספק את כל צרכיו מתוכו.

 מתנת משאבי האנרגיה

הקשר בין אהבת הארץ והעצמאות הכלכלית מתבטא גם בתחום האנרגיה. העולם המודרני תלוי כולו במשק האנרגיה – החיים הפרטיים, התחבורה והתעשיה, התקשורת והצבא – ולכן תנאי לעצמאות כלכלית הוא משק אנרגיה עצמאי. כך, בתקופת חתימת ההסכם האומלל עם מצרים, בו הוחרב חבל ימית ונמסר חצי האי סיני, זעק הרבי מליובאוויטש – בין השאר – גם על כך שויתור על מתנת ה’ במאגרי הנפט שבסיני הופך את המדינה לתלויה בחסדי אומות העולם וגורמת לסיכון בזמן מלחמה וכיוצא בזה.

עם הגברת אהבת הארץ הטובה והרחבה והכרת הטובה לה’ על מאגרי הגז, עלינו להכיר גם בכך שמטרתם היא חיזוק העצמאות של הכלל והפרט: מטרת מתנת השמים הזו היא פיתוח עצמאות המשק הישראלי ושחרורו מתלות באנרגיה מהחוץ (וממילא יש להמעיט ביצוא הגז לצרכים כלכליים, אם הוא בא על חשבון סיפוק הצרכים המקומיים לטווח ארוך). וכן, המתנה הזו נועד להיטיב עם כל יהודי בישראל באופן פרטי כחלק מירושת הארץ – עם הנחלה צריכים גם אנרגיה זמינה וזולה. כשבאים לבחון את מתווה הגז בעינים של אמונה, שני אלה צריכים להיות הכללים הגדולים, מהם יש לגזור – מתוך התחשבות מאוזנת בכל הגורמים – את כל שאר הפרטים.