לבכות קדימה

ימי החורבן הם ימי בכי – “בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין מנחם לה”. אפילו הקב”ה – שככלל בוכה רק בחדריו הפנימיים, בעוד כלפי חוץ “עז וחדוה במקומו” – בוכה בגלוי ביום החורבן (חגיגה ה, ב). מחד הבכי בא בעקבות החורבן, אך מאידך הוא עצמו סבת החורבן: “‘ויבכו העם בלילה ההוא [בעקבות דברי המרגלים]’… אמר להם הקב”ה, אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות”.

אך האם בביאת המשיח בב”א יתבטל הבכי מהעולם? בכי הוא חויה עמוקה ופנימית – מקומו בחדריו הפנימיים של ה’, וגם בחדרי הלב הפנימיים של היהודי, שאישיותו מורכבת מבכיה וחדוה (כלשון הזהר: “בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא”. לבכיה אף שורש ביחידה שבנפש, למעלה משורש החדוה בחיה שבנפש). הבכיה והגעגועים הפנימיים הם גם מקור לנביעה אין סופית של חידושי תורה – “אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו”. לכן, מסתבר שנקודת הבכיה הפנימית תשאר גם בגאולה. הכיצד?

 לדעת לבכות

בכי מבטא אי-השלמה עם המצב הקיים, והרי “צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא” – תמיד יש לאן להתקדם ותמיד אפשר לבכות על המצב בהוה. ולהמחשה: הרבי מליובאוויטש בכה וזעק “עד מתי?!” ותבע להתקדם במרץ אל הגאולה. האם בזמן הגאולה אישיות כמו הרבי ‘תתהפך’ לרגועה ושוקטת על שמריה? אדרבא! הרבי חזר תמיד ש”מי שיש לו מנה רוצה מאתים” – לעולם אין להיות מרוצה מהקיים ותמיד יש לשאוף ליותר.

כלומר, הבכי הוא נקודת אי-נחת ובקורתיות פנימית הדוחפת תמיד קדימה – גם אם הכל טוב, יכול להיות עוד יותר טוב. מכך גם מובן למי מותר לבכות – הבכי מוצדק רק כשמתלווה אליו ראית היעד המקווה. מחד, החזון העתידי מעורר בכיה לנוכח ההוה החסר, ומאידך הוא שומר מבכי של יאוש ורפיון ידים. הבכי המתוקן ‘ממיס’ את ההוה לטובת עתיד טוב יותר.

ה”בכיה של חנם” במדבר לא לוותה בראית העתיד הטוב, אלא להיפך – היא גרמה להתבצרות בהוה ופחד מהתקדמות לעתיד. “בכיה לדורות” חיובית, אחרי המתקת הגאולה, היא בכיה שמקדמת מדור לדור, מדור ההוה לדור נוסף ומופלא יותר של משיח וגאולה, לגילוי רבדים עמוקים יותר ויותר של “רזי תורה” ב”תורה חדשה מאתי תצא”.

“הלוך ילך ובכה..”

מבט זה מסביר גם את תפקידו האמתי של הבכי בזמן הגלות, ובעצם את תפקיד החורבן והגלות עצמם: כשם שהבכי נועד למוסס את ההוה לטובת עתיד טוב יותר, כך החורבן עצמו הוא בעצם “סותר על מנת לבנות” – לבנות מחדש את מלכות ישראל ובית המקדש באופן גאולי ושלם הרבה יותר.

אכן, בגלות יש פער זמן קשה ועצוב בין החורבן והבנין (ורק בנקודה הכמוסה ביותר בנפש מתייחדת הבכיה עם נקודת החדוה החדה והראשונית). בנפש, גלות היא מצב של גאוה וישות, בו סתירת מצב האדם בהוה פוגעת בו וגורמת לבכי קשה ומר. אך אצל הצדיקים, שאין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, התנועה הזו חלקה – הבכי הוא בטול הפנימי, בטול ‘צורת הצדיק’ בהוה כדי להתקדם ל’צורה’ מאירה ובהירה יותר. כך בגאולה – וכך ראוי לחיות ככל שמתקרבים לגאולה – הבכי על ההוה מתמזג עם השמחה הגלויה על העתיד המופלא שמגיע מיד (ללא תקופת משבר ביניהם), עד שקשה להבחין בין בכי הצער לדמעות השמחה: “בבכי יבֹאו ובתחנונים אובילם אל נחלי מים בדרך ישר לא יכשלו בה”.

עוד באותו נושא: שאלו יהיו הדאגות שלנו