לבקוע את ההסתר

הסתר פני ה’

בפרשתנו נאמר שהגלות שיעבור ישראל “ביום ההוא” היא הסתר פני ה’ – “ההוא” היינו נסתר (בניגוד ל”זה”-נוכח) – “וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכֹל… ואמר על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה”[ב]. מורנו הבעל שם טוב[ג] נתן משל להסתרת פני ה’ לפני “והיה לאכֹל ומצאֻהו רעות רבות וצרות:

משל למלך שציוה להכות ולייסר את בנו על שסרח, וכל זמן שהמלך השגיח והביט בבנו היה העבד מתיירא להכות ולייסר את בנו של המלך לפני המלך, גם שציוה המלך. מה עשה המלך? הסתיר פניו מלהשגיח ולהביט בבנו, ואז היה העבד מייסר ומכה את בנו עד שעשה תשובה וצעק אל אביו.

על יסוד משל זה הסביר רבי בונים מפשיסחא[ד] כי גם במצב של הסתר פנים, “מצאוני הרעות האלה” בא רק בעקבות “ואמר על כי אין אלהי בקרבי” – רק כשישראל אומרים שה’ אינו בקרבם, ואינם מכירים בנוכחותו (שבהסתר פנים) מוצאות אותם הרעות. אמירת ישראל שה’ אינו בקרבם איננה וידוי המדרבן לתשובה, אלא קביעת יאוש והתרשלות מחיפוש ה’ המסתיר פניו, ואילו הכרה בנוכחות ה’ ומציאתו (גם אם כמסתיר פנים) מונעת את פגיעת הרע בישראל.

“ואנכי הסתר אסתיר פני”

והנה, אחר “והסתרתי פני מהם” נאמר שוב “ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא”. ידועים דברי הבעש”ט[ה] ש”הסתר אסתיר” היינו הסתר בתוך הסתר, מצב בו עצם ההסתרה נסתרת מתודעת האדם. אז אין הוא מודע לחשך ולהעלם וממילא אינו שואף לאור – אדם שלא מודע לחטאיו וחושב עצמו לצדיק איננו נכנע בפני ה’ ולא זוכה לעשות תשובה.

בפסוק מודגש שהסתרה כפולה ועצומה זו מתחוללת רק בכח עצמות ה’ ממש – “ואנכי הסתר אסתיר” – כל הסתרה גלויה היא אור אלקי מסוים (גילוי ה’ כנסתר הוא כגילויו מאחוריו, מפן מסוים שלו), אך הסתרה מוחלטת היא רק בכח עצמות ה’ ממש, שאין ממנה כל גילוי פרטי. אכן, כדברי רבי בונים, הבעיה היא שבני האדם לא מודעים לנוכחות ה’ בהסתר – שהם הופכים את גילוי ה’ כנסתר להסתר גמור (בו אף ההסתרה נסתרת) – ובוודאי שאינם מודעים לכך שהסתרת ההסתר היא בעצם גילוי העצמות ממש.

לחשוף את ה’ כנסתר

עוד ד דרשות מובאות בשם הבעש”ט[ו] על הפסוק “ואנכי הסתר אסתיר”, כולן מלמדות כיצד לצאת מהסתרה כפולה זו, ואיך להתמודד נכון עם כל הסתר על יסוד הכרת ה’ הנסתר בתוכו – כל דרשה מדריכה מפן אחר ובסגנון שונה:

א. לפני תקיעת שופר סיפר הבעש”ט משל על מלך שהסתתר אחר חומות רבות וביניהן שם חילים ומפחידים שמחד הפחידו כל מי שניסה לעבור ולאידך פיתוהו להישאר במקום אליו הגיע ולקבל בו הנאות גשמיות ורוחניות. רק בן המלך התעקש – לא נבהל ולא התפתה ממאומה – ובמסירות נפש צלח את כל המניעות עד שבא אל אביו. כשהגיע הבן הוא נפל בוכה לפני אביו ושאל: כיצד יתכן, אבי האהוב, שכל כך הסתרת את פניך ממני והקשית על התקרבותי אליך? אז הקים האב את בנו והורה לו להסתובב לאחור ולראות שמעולם לא היתה כל מניעה והכל אור אלקי פשוט, וכל המניעות המדומות נועדו להראות את דבקות הבן באביו המלך. כך, ה’ אינו מסתתר באמת מישראל, שהרי הוא כל חיותם, אלא רק חושף על ידי הסתר מדומה (המסתיר לגוים) את זיקתם העצמית אליו.

ב. כשהסתרת ה’ נסתרת מהאדם, ואין הוא מאמין שה’ נסתר בקשייו וגנוז בהם טוב, הוא נידון ב”דינא קשיא” – הדין קשה ובלתי נסבל עבורו. אך כשהאדם מאמין שה’ בורא את המציאות כרגע (כולל גם המציאות הנפשית בה שרוי האדם), וגם ברע גונז ה’ טוב – על אף שהדבר אינו גלוי והוא בגדר אמונה במציאות נסתרת בלבד – נמתק הדין והופך ל”דינא רפיא”. ניתן לקבל את הדין באהבה ושמחה תוך בטחון שה’ מבריא ומרפא את המציאות באמצעותו.

ג. כשאויבי האדם מצרים לו עליו להתבונן ש”הנה אֹיביך הוי'”[ז], שבתוך אויבו גנוז ניצוץ משם הוי’ (שם הרחמים). במודעות לה’ המסתיר פניו באויב “יתפרדו כל פֹעלי און”ה והאויב מנוצח (המצוקה הנובעת מהסתרת ההסתר נמתקת במודעות שה’ מסתתר באויב, על אף שבגלוי יש הסתר ועדיין זה אויב).

ד. בעומק יותר הסביר הבעש”ט כיצד למוטט גם את שרש האויב – שרש הרע והקליפה, המלאך סמאל. כשמתבוננים בכך שכל התהוות הקליפה היא בחיות אלקית, כשמתגברים על הסתרת ההסתר ויודעים שאלופו של עולם מסתתר בכל פרט בצרה (בסוד “אמר אויב ארדֹף אשיג אחלק שלל”[ח]) מוציאים מהיצר הרע ומלאך המות את הצד הרע שבו, את הכח לקטרג ולהמית המתבטא באות מ, ונותר ממנו השם הקדוש סאל. אם כן, כדי להכניע את שרש הקליפה ולחשוף בה את הטוב יש לכוון בשם סאל, היוצא מהפסוק “פותח את ידך“[ט] – סופי התבות חתך הן סאל באתב”ש (ו-סאל עולה כמנין ראשי התבות פאי)[י].

ה גבורות

כח הסתרת האלקות הוא הגבורה, שענינה צמצום והסתר אלקות. אכן, כפי שהוסבר הצמצום וההסתר קיים בתודעת האדם – בכח הדעת שלו – המתחלקת למודעות לאור אלקי (“עיטרא דחסדים” שבדעת) ולמודעות להסתר האור הזה (“עיטרא דגבורות” שבדעת).

אם כן, הגבורה הגורמת להסתר האלקות מהאדם היא צד הגבורות שבדעתו. הגבורה שבדעת מתחלקת ל-ה גבורות, המתפשטות ב-ה מדות הלב (חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד). פרור הגבורה ל-ה הוא ראשית המתקתה, וחמשת הפירושים המלמדים להתמודד עם ההסתר מקבילים ל-ה הגבורות:

הפירוש הידוע, שהסתרת ההסתר היא שיא הצמצום הנפעל בכח העצמות, מקביל להתפשטות מהדעת לגבורה שבלב – זו תכלית חוית ההסתר (וכן גבורה היא הספירה היחידה המשמשת שם לעצמותו יתברך, כמו בבטוי “מפי הגבורה”[יא]).

משל המלך (פירוש א) מכוון לגבורה המתפשטת לתפארת – ההסתרה חושפת את “תפארת ישראל”[יב] ומעלתם כבני ה’, והיא בעצם גדושה רחמים (פנימיות התפארת). התקשרות לרחמי ה’ היא הנותנת כח לעבור את כל מסכי ההסתר[יג].

פירוש ב מקביל לגבורה המתפשטת להוד – זהו כח הודיה כנה בנוכחות ה’ גם כשאינה נראית באופן גלוי. בכללות נאמר ש”בנין המלכות מהגבורות”[יד], סוד “דינא דמלכותא דינא”[טו]. אכן, בראשיתה נבנית המלכות מ”דינא קשיא”, מעצם ההסתר הכפול של ספירת הגבורה, אך כשנמתק דין זה עולה המלכות ל”דינא רפיא” של ספירת ההוד (ענף הגבורה) בסוד “איהי בהוד”[טז].

סוד “כי הנה אֹיביך הוי'” (פירוש ג) מקביל לגבורה המתפשטת לנצח – כח הנצחון על האויב.

סוד שם סאל (פירוש ד) מכוון לגבורה המתפשטת לחסד – זו תשובה מתוך תודעה ש”סוף אדם למות”[יז]. אז מקיים האדם “פותח את ידך” וגומל חסד עם אביונים, שהרי אין חפץ למת בכל ממונו (ו”פזר נתן לאביונים”[יח] הוא תיקון לאדם שנפל).

ולסיכום:

“דרשו הוי’ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב”

פרשת “וילך” נקראת תמיד בסמוך לעשרת ימי תשובה, והדברים קשורים הדוקות: חשיפת ה’ כמסתיר פניו, בשחרור מהסתרת ההסתר גופו, אינה רק דרך להתמודדות עם עוצמת המשבר בהמעטת ההסתר – גילוי ה’ כנסתר גורם קירוב מיוחד. על עשי”ת דרשו חז”ל “קראֻהו בהיותו קרוב”[יט], ובחסידות מוסבר שאז ה’ “קרוב אלא שנתרחק ונסתר ממנו”[כ]. במשך כל השנה ה’ נסתר לגמרי (בבחינת “הסתר אסתיר”), ובאלול הוא מתגלה לחלוטין – “המלך בשדה”[כא].

אכן, מראש השנה נכנס המלך לארמונו ונסתר בו, ודווקא ההסתתרות בארמון גורמת לקירוב ישראל בעשי”ת:

כמו למשל בן שהוא אצל אביו בביתו אלא שהאב מסתיר פניו ממנו בכדי שבנו יתן אל לבו האהבה ויתגלה אהבתו ביתר שאת, וכאשר יכיר הבן שהאב הוא בכאן ומסתיר פניו ממנו אזי בודאי תגדל אהבתו… וזהו שאומרים אבינו מלכנו בעשי”ת שהוא בחינת התגלות האהבה בבחינת צעק לבם אבא אבא.