להיות יהודי

מה צריך להיות, לפי התורה, היחס הנכון בין היותנו בני אדם להיותנו יהודים? כיצד מתיישבת אנושיות פשוטה וכבוד לאדם עם הרעיון של “עם סגולה”? האם עצם העובדה שנולדנו יהודים מעניקה לנו מעלה ביחס לאנשים אחרים, או שמא עלינו לעמול על יהדותנו ולרכוש אותה?

אימרה חשובה המובאת בשמו של רבי עקיבא בפרקי אבות (ג, יד) טומנת בחובה קצה חוט להשיב על שאלות אלו:

הוּא הָיָה אוֹמֵר: חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט), “כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם”. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד), “בָּנִים אַתֶּם לַה’ אֱ-לֹהֵיכֶם”. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה, חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד), “כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ”.

על פניו, מבחינה האימרה בין שתי מדרגות מוערכות במציאות – קודם כל היות “אדם” בעל צלם אלקים, ושנית היות “ישראל”. אך העובדה כי הביטוי “חביבין ישראל” מופיע פעמיים רומז לנו כי למעשה, ישנן שתי מדרגות של היות יהודי, ואם כן סך הכל מצביעה המשנה על שלוש מדרגות שונות – “אדם”, “ישראל” מסדר אחד ו”ישראל” מסדר שני.

מה בין “חביב אדם” ל”חביבין ישראל”, ומה בין שתי המדרגות השונות של “ישראל”?

שנברא בצלם

האמירה “חביב אדם שנברא בצלם” מדגישה את מעלת האדם ביחס לשאר הנבראים. בעוד קיומם של כל הנבראים הפשוטים מן האדם מוגבל לנטיותיהם הטבעיות, האדם ניחן בעת בריאתו ב”צלם א-להים” – הוטבעה בו איכות אלוקית המאפשרת לו להתעלות מעל נטיות הקיום האישי שלו גרידא ולקחת חלק מודע בעיצוב ותיקון העולם. ניתן לפרש אמירה זו כקריאה לאדם להמשיל את הצד השכלי-רוחני שבו על הצד היצרי-גופני שבו. דבר זה מצופה מכל אדם באשר הוא אדם, בין אם יהודי או לאו. עבור יהודי זה בבחינת “דרך ארץ קדמה לתורה” – התנהגות אנושית בסיסית (מה שנקרא, להיות ‘מענטש’) היא בסיס ותנאי מקדים לחיים של קיום מצוות.  

האם ניתן למצוא הד לעקרון זה במעגל השנה היהודית, נקודה בזמן בה היהודי נקרא להזכר בה ולחזקה? דומה שהיא נמצאת בחג ראש השנה, כפי שמוסבר עניינו במסורת. ראש השנה הוא היום בו, לפי תארוך חז”ל, נברא אדם הראשון (העולם כולו נברא בכ”ה אלול לפי דעה זו, ואם כן “יום הששי” בו נברא האדם היה א’ תשרי) – כלומר הוא מהווה את יום-ההולדת של האנושות. בנוסף, מקובלנו כי ביום זה עומדים למשפט “כל באי עולם” – כל בני האדם באשר הם. ועל מה נשפטים בני האדם? בפשטות, על השאלה אם ביטאו את הצד הרוחני שבהם או נתנו לצד הנמוך והחייתי שלהם להעלימו.

שנקראו בנים למקום

המדרגה השניה, “חביבין ישראל שנקראו בנים למקום”, מתמקדת כבר בעם ישראל, ומבטאת קשר מיוחד השורר בינו לבין הקב”ה. בני ישראל נקראים בתורה “בנים” של הקב”ה, בניגוד לנתינים בעלמא, כמו שנאמר “בנים אתם לה’ א-להיכם” (דברים יד, א). קשר של אב ובנים הוא קשר ישיר ורציף – הבנים נולדים מהאב, משקפים את תכונותיו ומייצגים אותו. עם זאת, לצד הקרבה הגדולה שיש בין אב לבנים, מבנים יש לאב גם ציפיות ודרישות גבוהות יותר.

מנין זכו ישראל למעלה זו? מקובלנו כי מקורה של קרבה זו באבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב. האבות היו הראשונים להתעלות מעל תמונת העולם האלילית ולגלות/לפתח את המונותיאיזם – ההכרה כי יש בורא טרנסצנדנטי אחד לעולם וכי ניתן לעובדו באופן אישי וישיר. בכך שהאבות עבדו את ה’ בביטול גמור הם כמו נקשרו עמו בקשר שאינו ניתן להתרה, והדבר עובר בתורשה לצאצאיהם. אפשר לומר שבזכות ‘התעניינותם’ האישית של האבות בקב”ה מגלה אף הוא התעניינות בהם ובצאצאיהם, ומכאן ואילך שמור להם קשר אישי כשל אב ובנים.

אף בחינה זו משתקפת במעגל השנה היהודי – הפעם בחג הפסח. נכונותו של הקב”ה להתערב בהיסטוריה ולהוציא את עם ישראל ממצרים, “גוי מקרב גוי”, מבטאת את חיבתו המיוחדת להם וחפצו בעתידם. פסח ניצב על רצף אחד עם ראש השנה בהיותו מעין ‘יום ההולדת’ הלאומי של עם ישראל כפי שראש השנה הינו יום ההולדת הכללי של האנושות.

שניתן להם כלי חמדה

“חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה” הוא השיא של המשנה, המצביע על מדרגה נוספת של היות ‘ישראל’. הפעם, מה שמודגש איננו מעלה סגולית של העם היהודי, זכות אבות המובטחת להם מעצם היותם צאצאי אברהם, יצחק ויעקב, אלא משהו נוסף: העובדה שניתנה להם התורה. עצם העובדה שניתנה לעם ישראל התורה – המכונה כאן בביטוי המיוחד “כלי חמדה”, כלומר משהו שגם המלאכים בשמים (שעד כה היו בעליה היחידים) ‘חומדים’ וחושקים בו – מעניקה להם מעלה נוספת.

מהי מדרגת ‘ישראל’ שניה זו? בפשטות, נראה שבעוד ‘ישראל’ הראשון מבטא יהדות מוּלדת, יהדות כזהות לאומית, ‘ישראל’ השני מבטא יהדות נרכשת – יהדות כדרך חיים וחשיבה, שמגיעים אליה רק באמצעות התורה. להוולד יהודי זהו דבר אחד, אך מי שנולד יהודי מממש רק את הדרגה הראשונה והבסיסית של יהדותו, את “חביבין ישראל שנקראו בנים למקום”. על מנת לממש את מדרגת ישראל השניה עליו לקבל את כלי החמדה שניתן לנו ולדבוק בה – “תורתי על תעזבו”.

חלק אחרון זה של המשנה משתקף במעגל השנה בחג שבועות, הלא הוא חג מתן תורה, היום בו ניתן לנו ה”כלי חמדה שבו נברא העולם”. בניגוד לראש השנה ולחג הפסח, חג השבועות אינו מבטא יום הולדת אלא יום חתונה: כריתת ‘ברית נישואין’ בין כנסת ישראל, בתפקיד הכלה, לבין הקב”ה, בתפקיד החתן (כאשר טבעת הנישואין היא ה”כלי חמדה” עצמו, התורה). כן אפשר לומר על חתונה זו (ועל חתונות בכלל) שהיא מהווה מעין יום הולדת שני: על עם ישראל להתעלות מעל מציאותו הרגילה ולהיוולד מחדש – להפוך מעם העומד ברשות עצמו לעם המסוגל להוות ‘בית’ לה’ בעולם הזה. זהו ה”חביבין ישראל” מסדר שני.

מאז מעמד הר סיני התורה היא נחלתנו, כפי שכתוב “תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב” (דברים לג, ד). אך העובדה כי התורה מורשת לנו אינה מבטלת את הצורך של כל דור – ושל כל אחד – להטמיע אותה לתוך חייו בכוחות עצמו. כמו כדי להשלים פסוק זה אמרו חז”ל, אף זאת בפרקי אבות (ב, יב): “התקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירֻשה לך”. הדור שקיבל את התורה אמנם מוריש אותה לצאצאיו – אך בצורת ספר סגור, שלכל אחד ניתנה הרשות אם לפתוח אותו או להותירו חתום. מדרגת ‘ישראל’ השניה נותרת לעד מדרגה שאינה מולדת ויש לרכוש אותה בדרך חיינו.

כולנו גרים

הנתוח שעשינו למשנה דלעיל עוזר לנו להשיב על חידה גדולה הקשורה במעמד הר סיני, והמציבה עצמה בפנינו בשתי הפעמים שאנו מציינים אותו בשנה: מדוע זה דמויותיהם של שני גרים, שלא נולדו לעם ישראל ולא היו עמו ביציאת מצרים, מקבלות בו מעמד מרכזי? הכוונה היא קודם כל ליתרו, על שמו נקראת הפרשה בו מתואר מתן תורה ומופיעים לראשונה עשרת הדברות, ושנית לרות, שהמגילה המגוללת את סיפורה נקראת בחג השבועות (רות ויתרו, יש לציין, הם האבטיפוסים התנ”כיים של הגרים בכלל, הוא בתורה והיא בכתובים).

העובדה שעם ישראל מקבל לתוכו גרים, והללו הופכים לחלק בלתי נפרד מהעם, ידועה ומוכרת, כמו גם החיוב לאהוב את הגר ולקבלו. אך נוכחותם הבולטת של שני גרים אלו ברגע כה ‘אינטימי’ זה של עם ישראל וה’, עד שנדמה שהמעמד החגיגי כולו מתנהל בצִלם, מתמיהה מאד, בלשון המעטה. אכן, התבוננות שטחית בשמותיהם של יתרו ורות חושפת מיד את הדמיון למלה תורה עצמה; התבוננות מעט מעמיקה יותר מגלה שסכום המלים יתרו ורות אף זהה בגימטריא לתורה תורה (כלומר שהמלה תורה היא הערך הממוצע של שני השמות, ה-י של יתרו מתפצלת לפעמיים ה).

ההבנה שמעמד הר סיני מהווה את הדילוג מדרגת ישראל הראשונה לשניה מספקת תשובה לחידה זו. הצבתם של שני גרים במרכזו של מעמד הר סיני, מסתבר, נועדה להזכיר לנו שאל מול התורה אף אנו היהודים נחשבים לגרים. הדילוג שהתורה מצפה שנעשה מחיים רגילים וחופשיים (לעומת שעבוד מצרים) לחיי אמונה ועבודת ה’ דרך קיום תורה ומצוות, הוא כה עצום ומוחלט, שהוא כביכול ‘מאפס’ את ההבדל בין מי שנולד יהודי והתורה היא מורשתו הלאומית, לבין מי שנולד גוי ובוחר מרצונו לקבל על עצמו את התורה. אדרבה, לגוי המתגייר יתרון ביחס ליהודי: הוא משוחרר לגמרי מההרגשה המתעתעת, שמכיוון שנולדתי יהודי איני צריך לעמול על יהדותי, העוצרת יהודים רבים מלהעמיק במשעולי התורה.

מסתבר, איפוא, שהמדרגה השלישית במשנה, “חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה”, סוגרת מעגל עם המדרגה הראשונה, “חביב אדם שנברא בצלם”. על מנת לממש את יהדותנו במלואה עלינו לשוב אל אנושיותנו. אל מול שערי התורה, כולנו עומדים בחוץ וצריכים לעשות צעד כדי להכנס. אל מול התורה, על כולנו להתגייר, ולכן אל זוג גרים נושאים את עינינו לקבלת מופת והשראה.